בגיל 25, בלי שום התרעה מוקדמת, התחילו כליותיה של ניצן מלכה לקרוס. במשך כמה חודשים היא טופלה בדיאליזות, עד שלפני שנתיים קיבלה מאמה תרומת כליה, ואחרי שהחלימה מהניתוח המורכב שמעה מהרופאים את הבשורה שכל כך חיכתה לה וקיבלה אישור להיכנס להיריון.
״אני נשואה כבר שש שנים, וניסינו להיכנס להיריון שנה לפני שהתחילו הבעיות עם הכליות שלי״, מספרת לנו ניצן. ״כמובן שבזמן הדיאליזות וסביב ההשתלה לא יכולתי להרות, וחיכיתי מאוד להיות אחרי, כדי לממש את החלום להיות אמא״.
ניצן הצליחה להרות, אבל השמחה לא ארכה זמן רב. ״לצד העובדה שמדובר בהיריון ראשון שלי, עם כל החרדות שיש לכל אישה, אצלי היה רובד נוסף של פחד, בגלל ההיסטוריה הרפואית שלי, ואכן, כבר בתחילת ההיריון התפקוד הכלייתי שלי התחיל להידרדר, בגלל העומס הפיזי הגדול, ובשבוע 28 כבר חזרתי לדיאליזות - וזה דבר שאין ממנו דרך חזרה, אלא רק השתלת כליה נוספת״.
בשבוע 31 הגיע ההיריון אל סופו בדרמה נוספת - רעלת היריון שהתפתחה אצל ניצן, והסתיימה בלידת פג. ״לאורך כל ההיריון רציתי מאוד לתעד את עצמי, למרות הקושי והחששות״, היא מסבירה. ״מכיוון שזה היריון ראשון ואחרון שלי - כי אני לא יכולה לעבור השתלת כליה אחרי כל לידה - רציתי מזכרת, וביקשתי מדנה אופיר, צלמת ששמעתי עליה דרך חברה שלי, להגיע לבית החולים בילינסון שבו הייתי מאושפזת כדי לצלם אותי. למזלי, התזמון היה מושלם: דנה הגיעה ביום שישי, ערכנו צילומים במדשאה של בית החולים ועל ספסלים", היא אומרת בחיוך, "וביום ראשון כבר הייתי אחרי לידה״.
כעת ניצן מתאוששת, וכמובן מטפלת בבנה הקטן שבפגייה. "עדיין אין לו שם, אנחנו נבחר רק אחרי הברית, אבל אני מאוהבת בו מאוד - הוא היה שווה הכל, והייתי נותנת אפילו עוד כליה בשביל לזכות בו", היא אומרת בחיוך, "אנחנו נתגבר על הכל".
