פוזות בבית החולים: צילומי הריון במחלקה לסיכון גבוה

שמירת הריון - עדי לם (צילום: עדי לם) — "יש בעיה. אני מאושפזת", היא אמרה לי | צילום: עדי לם

ימים ספורים לפני מועד הצילומים שנקבע מראש, אני מקבלת שיחת טלפון מרויטל שמספרת שהיא בבעיה. היא צריכה להגיע לבית החולים ולהתאשפז לצורך שמירת הריון. הסברתי לה שזה קורה ושזה מוכר, אבל שזו ממש לא בעיה. מניסיוני ומהבנתי את מה שאני עושה, צילומי הריון הם לגמרי סביב ההריונית והלוקיישן הוא רק תפאורה שעוזרת לספר את הסיפור.

הגעתי למחלקת טרום לידה ונכנסתי לחדר בו רויטל הייתה. מצאתי אותה שוכבת על המיטה בפנים מבואסות. אמרתי לה שתסמוך עליי, ופשוט התחלתי לצלם את אותם צילומי ההריון כפי שתכננו – רק במקום אחר לגמרי. ראיתי איך עם כל קליק שלי - החיוך שלה הלך וגדל. את הסשן סיימתי עם התמונה שהיא יושבת על המיטה ופשוט מחייכת אליי – פתאום החדר כולו התמלא באנרגיה אחרת לגמרי מזו שנכנסתי אליה כשהגעתי.

חודשיים אחרי צילומי ההריון (המקוריים בהחלט) בחדר האשפוז - רויטל ילדה תאומים מהממים. יום למחרת, הגעתי לשם עם המצלמה שלי. לרגע קט היא שקלה האם היא באמת מוכנה להצטלם זמן קצר כל כך אחרי הלידה. הזכרתי לה שהיא צריכה לסמוך עליי, שדרך המצלמה שלי אני מחפשת את הרגעים האלו שהיא תרצה לזכור. את אלו שבתוך כל הכאוס של אחרי הלידה היא אפילו לא מצליחה לחוות. שלא מדובר פה בה או באיך היא נראית אלא בסיפור הגדול והשלם יותר. היא הבינה, חייכה ואני התחלתי לצלם.

דמיינתי איך התאומים הקטנטנים גדלים ומסתכלים על התמונות, כמה זה יכול להיות מרגש. ואז ראיתי, דרך העדשה שלי - תמונה. ידעתי שאני רואה את המהות של תיעוד 'רגע אחרי לידה' - רק לפני מספר שעות הם נולדו וכבר היא מסתכלת עליהם עם יד הלב. הם הבנים שלה, היא אמא שלהם והלב עושה את העבודה שלו לבד. תמונה אחת. סיפור שלם. בול.