"פחדתי מחוקן, פחדתי מהנקה, פחדתי שלא לישון"
לזכותי ייאמר שבימים שבהם אני לא הרה (כן, אין הרבה כאלה - כך נדמה), אני לא אדם פרנואידי או היפוכונדרי כלל. השומה הזאת על הצוואר? היא לבטח הורמונלית ותחלוף מעצמה; המיחושים בברך? אני רק צריכה לשתות עוד קצת מים; הסחרחורות המטורפות? קצת ברזל ויאללה הביתה. אין הרבה מה להתרגש.
לראייה, בהריון הראשון, הפחדים שלי היו סבירים ונפוצים בהחלט. חששתי מכאב הצירים הלא מוכר, מהסיטואציה המביכה בה אאלץ להיות פשוקת רגליים מול ערימת אנשים זרים, מבדיקת החוקן מעוררת האימה וההשפלה (לא נעים, לא נורא); פחדתי, שיחתכו אותי (וכמובן שבסוף חתכו, גם חתכו); פחדתי מהאפידורל (ובצדק, זה לא כיף שמשאירים אותך לבד עם הצירים ועם מרדים לא נעים, אבל עובר), פחדתי שאצרח ואקלל את אם כל האמהות של בעלי (זה דווקא לא קרה. למעשה הייתי שקטה וחרישית), וסליחה מראש מכל הנפשות העדינות, אבל במיוחד חששתי שאנפח בזמן לחיצה (לשמחתי, זה לא קרה. לפחות כך אמרו לי. כן, שאלתי).
בהריון השני, כבר היו לי תשובות כמעט לכל הקושיות וכל מה שהטריד אותי באמת היה מה יהיה עם אלה במידה והצירים יתקפו באישון לילה. בסוף, מרפי הממזר לא אכזב והצירים אכן תקפו בלילה. אז ההורים שלי באו טרוטי עיניים, ואנחנו אצנו רצנו לחדר לידה. ליקום יש נטייה לסדר את הדברים.
ההריון הזה מזמן איתו פחדים שלא הכרתי בעבר
וכך, אני מוצאת את עצמי דופקת על עצים בכל צורה, בכל זמן ומכל סיבה, עושה חמסות, יורקת טפו טפו ועונה כמעט על כל שאלה עתידית במחוות "בעזרת השם".
"אז ניפגש בשבת?", שואלת אותי חברה. "בעזרת השם, יניב יחזור מהמילואים והוא ישמור על הילדים", אני זורקת לה כלאחר יד, כאילו נולדתי בקברי צדיקים ומדובר בביטוי שגור מאז ילדותי. אז זהו שממש לא. הוא חדש לי וזר לי ביומיום, אבל הפעם הוא נכנס לכל משפט סתמי ואגבי.
אני מניחה שמה שעובר עליי הם החיים. כי פתאום כשיש לך בית, בעל, והכי חשוב - שני ילדים בבית – את לא רוצה לסכן דבר מהחבילה המופלאה והלא מובנת מאליה הזאת, והריון הוא כר פורה להיסטריה בעיקר כי יש לך מעט מאוד שליטה אמיתית, אם בכלל, על מה שקורה ועל מה שיקרה. זה לא שאני קופצת לרופא על כל שטות, למעשה אני בקושי פוגשת בו - אבל זה הראש שעובד שעות נוספות והלב שמחסיר פעימה בתדירות גבוהה מאי פעם.
אמא, זה מפחיד אותי!
אז החלטתי ללמוד מהטובה ביותר. גם אני משתדלת להוציא את מחשבות הדחליל שלי מהראש, ולא מתעסקת יותר בפחדים לא רציונאליים ובתסריטים הזויים. יהיה טוב כי חייב להיות טוב, ובעזרת השם, רק עוד קצת, אני כבר אהיה אחרי והדבר היחיד שיטריד אותי הוא הישבן שלי שגנב לי את הפוקוס. ואולי התפרים.
>> בפעם הקודמת: למה אף אחד לא מפנק אותי לעזאזל?
לכל הטורים במדור