תמיד החשבתי את עצמי בחורה עם ראש על הכתפיים. אבל לאחרונה הבנתי שאני פשוט חכמה בצורה בלתי רגילה. גאונה. יש שיאמרו אפילו גאונה על סף טירוף. כמו דה וינצ'י, סטיב ג'ובס ועוד כאלה שאף אחד לא הבין איך הם עשו את זה. והכול בגין החלטה אחת קטנה. לכאורה פשוטה, אבל מאחוריה שפע של תבונה: החלטתי לצאת לחופשת טרום לידה.
איך אני אצליח לסדר הכל עד ללידה?
זה קרה כרעם ביום בהיר. קצת כמו התפוח ההוא שנפל על ראשו של ניוטון. ישבתי בבית הוריי, בשבוע 37, שריר המפשעה תפוס היטב, הבטן מושכת לכיוון צד ימין, אני שוכבת בתנוחה צידית לא ברורה על הכורסה, ברקע אלה מברברת למוות מילים מתוקות בקול חמוד, והעיניים נעצמות מעצמן.
רק שבמקום לספור כבשים, ספרתי כמה מכונות כביסה עוד צריך לעשות. תהיתי איך אני מספיקה למיין את הבגדים של אלה ובודקת מה מבין כל צבעי הוורוד/סגול יכולים לעבור לעולל מבלי לגרום לו לבלבול בזהות המינית בגיל 3 חודשים, מה לעזאזל עושים עם עמדת ההחתלה החדשה בבית, מה עוד צריך לקנות, לנקות, לעשות.
התעוררתי כעבור דקותיים בבעתה: פאק – השבת אוטוטו כבר נגמרת ומחר שוב מתחילים בקרוסלה המטורפת של משרה מלאה, חפיפה למחליפה, לשים את אלה בגן, לבלות שעתיים על הכביש, לחזור לקחת את אלה מהגן, לבלות שלוש שעות על השטיח בהרכבת פאזלים ועוד חצי שעה בממוצע בניסיון לקום ממנו.
אז הבנתי שאין שום סיכוי שבעולם שעם כל שק המטלות המתיש הזה, אני מגיעה ללידה.
"זה לא אתה, זה שריר המפשעה התפוס שלי"
רק בשביל הרקורד את אלה ילדתי בשבוע 38+3, שלושה ימים בלבד אחרי שנכנסנו לדירה החדשה על הארגזים, ולא היה לי יום אחד של מנוחה. כך שאפילו אם עלתה לי מחשבה על יציאה מוקדמת לחופשת לידה, לא ממש הצלחתי לממש אותה, יו נואו.
הפעם, החלטתי, אני לא לוקחת סיכונים מיותרים ומקדימה תרופה ללידה. לא אני אפספס שוב את התזמון המושלם. בבוקר יום ראשון, נכנסתי לבוס, חייכתי חיוך קטן וממזרי, ואמרתי לו: בוס, אנחנו צריכים לדבר. זה לא אתה, זה שריר המפשעה התפוס שלי. אני והוא יוצאים לחופשה מוקדמת. הוא (הבוס) האדים (מהמבוכה), ואיחל בזריזות לבטן שלי בהצלחה. אני רק שמחתי שהוא לא תובע על הטרדה מינית.
והנה אני כאן. שבוע 39 ואני בבית. מקננת את נפשי למוות בדיוק כמו בספרים. ביום הראשון, סידרתי את הארון בנחת ובשלווה והוצאתי 4 שקיות אשפה ענקיות ומעוררות חשד. ביום השני, עשיתי 4 מכונות כביסה תוך כדי חיוך. ביום השלישי, נפגשתי ללאנץ' עם חברה.
ביום הרביעי – תהיתי מה אבשל היום. וביום החמישי, בהיתי בצבע הקיר החדש מתייבש לו. תענוג! אה, שכחתי לציין שבכל יום גם ישנתי שנת צהריים נפלאה שנמשכה בממוצע שעתיים, לא לפני שכיביתי את הנייד. שלום עולם, אל תעיר אותי. אנחנו כאן בעד יקיצה טבעית, תודה.
אני יודעת שאי אפשר לצבור שעות שינה. אבל אלוהים כמה שאפשר ליהנות מהן. לראייה: הגוף שלי נינוח הרבה יותר. השריר הארור השתחרר, ואני כבר חוזרת ללכת כמו ברווזה נורמאלית, ולא אחת עם בעיות מוטוריות חריפות. גם כאב הכתפיים המטורף שתקף אותי החל מחודש שמיני לא גר פה יותר. והחיים נפלאים.
והרי החדשות: אני לא מתכוונת ללדת בקרוב
"נו, אז מתי את כבר יולדת?", שואל אותי השכן שי בזמן שאנחנו מוציאים מהמכונית את האמבטיה הכחולה החדשה שרכשנו עבור העולל. "נראה לי שזה בכלל כרית", הוסיף אבא של אסף מהגן כשתהה מה אני עוד עושה עם הבטן. "אה, לא קיבלתם את הממו? אני בסוף לא יולדת. הקפאנו את המצב עד לתום חופשת הטרום לידה".
כן, זאת הבעיה עם החירות המטורפת והפתאומית הזאת שלקחתי על עצמי. היא גורמת לי להיות בהדחקה מטורפת מהלידה, ומהחיים שבעקבותיה. כאילו היא מעולם לא תתרחש. לא במועד שלה וגם לא אחר כך. מה גם שאין לי מיחושים, אין לי צירים, אין לי פקק רירי שנשלף, אין לי ירידת מים. בקיצור, חוץ מבטן ועובר תזזיתי – נראה לי שאני הולכת לשבור שיא הריון שגינס עוד יוציא עליו מהדורה מיוחדת.
העניין הוא שברגע שאני מניחה את ראשי על הכר באחת בצהריים, אני תוהה – איך תינוק קטן בכלל משתלב לי בלו"ז החדש? ובכל פעם שאני מנשקת את אלה בבוקר נשיקות ארוכות וחיבוקים מפוארים, אני תוהה – איך יהיה לי כוח לזה אחרי לילה ללא שינה? שלא לדבר על בישולים שעוד בא לי לעשות, מקומות שעוד בא לי לראות ותוכניות במקליט שעוד חשוב לי לצפות.
ואז קיבלתי את הסמס המוכר והנפלא ההוא מנועה מהעבודה שנמצאת בדיוק בשבוע שלי. "לפנות בוקר נולדה לנו תינוקת מקסימה. 3.410 גרמים של אושר", ופתאום אלומת אור זוהרת הקיפה את החדר וקול של מלאכים נשמע, והבנתי שזה שווה את הכל. כן, גם את שעות השינה שייעלמו להן ברגע, ואת כל מה שזה אומר. החדר מוכן, הבגדים מכובסים ועכשיו רק חסר שיבוא התינוק.
נפרדת מההריון באהבה
אחרי שבוע מרהיב בבית, אני מסוגלת לומר לעצמי שאם הקטנצ'יק הזה יחליט לצאת עכשיו, אני לפחות יודעת שאני מוכנה לקבל אותו בצורה הכי שלווה שיש.
אז הטור הזה הוא תודה להריון שהתחיל ביוני 2011 ובקרוב מגיע לסיומו. כבר בתחילתו, אתה יודע שאין בו שום דבר טריוויאלי או מובן מאליו. זה נס בצורה הכי גולמית, הכי טהורה של הרעיון. מבדיקת הבטא והדופק ועד המוניטור האחרון: כל בדיקה שעוברת בהצלחה היא קסם. וצריך להודות על כך למישהו. למשהו. לאלוהים, לסבא ששומר עלינו, ליקום או האל יודע למי.
לחשוב שעד לפני תשעה חודשים לא היה בי כלום, והיום יש שם חיים שמחכים לצאת החוצה. (בעדינות כמובן ובלי כאבים מיותרים או קרעים או חתכים, נכון?).
אז נכון שהזדקנתי בתשעה חודשים בלי לשים לב, והשמנו ב-20 קילו בלי לשים לב (נניח) והזמן טס אל מול עינינו, אבל זה היה שווה את זה. זה עדיין לא אומר שממש בא לי ללדת עכשיו והיום. זה רק אומר שאני נפרדת מההיריון הזה עם המון אהבה. ואני לגמרי בשלה, שלא לומר אפויה היטב, לראות אותך כבר בחוץ: נושם, בריא ויפה.