הכול התחיל ביום שבת. שבוע 40+5. היה זה יום קייצי למדי, התעוררתי כבדה כמו בכל יום בתקופה האחרונה וגלגלתי את עצמי ואת 80 (טוב, נו 81.2) הקילוגרמים שעליי מטה מהמיטה. דידיתי למטבח, שם המתינו בני המשפחה. אוהד שפך על עצמו שוקו כהרגלו, אלה ציירה ציור כהרגלה וזמזמה שירי פסח בקול גדול ויניב פיקח על הכול. הלו"ז היה צפוף, כרגיל: גן שעשועים גדול, ארוחת צהריים אצל סבא וסבתא, ולפינאלה איזו גלידה קרירה עם חברים.
סוף סוף משהו מתחיל לזוז
אחרי ההתרוצצות בגן השעשועים, שם תקעתי אפרופו ותפוצ'יפס למכביר, המשכנו ללאנץ' אצל ההורים. פתאום הגב התחיל קצת לכאוב. "הופה הופה", חשבתי לעצמי תוך כדי בליסה, משהו כאן זז.
"נראה לי שהיום זה קורה", אמרתי לכולם סביבי. התרגשות נרשמה בקהל, מודה שאפילו גם אצלי. הימים האחרונים כבר היו מתישים: אמנם יצאתי לחופשת טרום לידה עליה אני ממליצה ומברכת, אבל גם אותה כבר מיציתי. לא היה לי כוח לצאת, לא היה לי חשק להתלבש ובטח שלא למצוא עוד תעסוקה לילדים אחה"צ. בינינו, כמה אפשר לרוץ אחרי זאטוט בין שנתיים ולצרוח כל הדרך אחריו כשהוא טס לו לכביש: "אוהדי, לאמא קששהההההה" ולסנן אחר כך בשקט לעצמי "יא'נעל העולם!!!"? סקסי זה לא.
בחמש התייצבנו לגלידה ברשת מזון מהיר. למה? כי זה זול. אבל זה גם טעים. וזה זול. הצירים המשיכו להציק, הפעם כל חצי שעה ולפעמים אפילו קצת פחות. תהיתי אם שווה לי להתפנק על הגלידה הגדולה או ללקק קצת מהגלידה של אוהד. בסוף החלטתי שלא להאביס ולהגעיל את עצמי למוות, והסתפקתי בשאריות. משם המשכנו למגלשות הכחולות מאחורי הבית. הצירים התחילו לבוא בגלים.
"יאללה, עולים", אמרתי ליניב. "יש לנו עוד לידה על הראש היום". התחלנו במקלחות, המשכנו בארוחת ערב וקינחנו בהרדמה יעילה. וכך, מצאתי את עצמי לצד המיטה של אוהד, כורעת ללדת בכל מובן שיש (הצירים כבר מגיעים כל 7 דקות), ומזמזמת לו מילים שהמצאתי ל"לילה לילה מסתכלת הלבנה". הוא היה כל כך עייף – או שאולי הבין - וההרדמה הפעם נמשכה עשר דקות, ולא שעה וחצי מסחררת וקשה.
"נתקשר להורים שלך?", יניב שואל אותי בזמן שאני מנסה להתאפס על אפליקציית תזמון הצירים המזעזעת שברור שלא עובדת לי עכשיו. "לא בטוחה שעדיין צריך", אמרתי ונכנסתי להתקלח. בעודי מנסה להגיע לגרב, אני כבר זועקת שיתקשר, ולא מבינה איך הוא עדיין לא עשה את זה.
חצי שעה והם אצלנו. והנה אנחנו יוצאים. אני שמה על עצמי שמלה, כי אין מצב שאני מתכופפת שוב להוריד מכנסיים, ויאללה בלאגן.
יאללה אפידורל
21:20. המיון עמוס היום מכרגיל. אני עומדת מול הבחורה במיון ומציינת שמגיעה בשבוע כזה וכזה עם צירים כאלו וכאלו, ובלבי עולה החשש שעומדים להחזיר אותי הביתה. הצירים לא סדירים, הכאבים עוד נסבלים וניכר שהמקום מלא.
21:30. אני עושה שתן על סטיק. הכול תקין. מזמנים אותי למוניטור במיון.
22:00. בודקים פתיחה. "יש לנו כאן פתיחה טובה של 5". אומרת הגברת. "מעולה, יאללה אפידורל". אני עונה בעודי מתחיל להיות כאובה וקצרה.
"אין בעיה, אבל קחי בחשבון שעם בקיעת המים, את קופצת לפתיחה מלאה ויולדת. נכניס אותך עכשיו לחדר לידה ואם עדיין תרצי אפידורל – אין בעיה", היא אומרת כלאחר יד.
"רוצה, רוצה", אני אומרת לעצמי. הספיקה לי לידת בזק אחת ללא אפידורל.
22:40. שמה על עצמי את החלוק הסקסי, זה שפתוח מאחור יו נואו, ונכנסת לחדר לידה. שתי בדיקות חוקן מנצנצות מופיעות מולי, כמו אומרות: "בואו בואו גלידה, צ'יפס, המבורגר, אפרופו, עוגיות, עוגות". אני נכנסת להתפנות. דבר לא קורה. מלבד כמובן צירים ארורים שמתחילים להציק כל פחות דקה. אני מביטה במקלחת מימיני, היא מביטה בי ואנחנו מבינות מה אני צריכה לעשות.
אני מצמידה את הדוש לגב ולא עוזבת. בינתיים יניב ממתין מעבר לדלת. מפקח, דואג, בודק.
23:15: המיילדת חיה נכנסת. אני בדיוק יוצאת מהמקלחת, נוטפת מים וניגשת היישר לכדור הפיזיו הכחול. גם הוא מביט בי ודורש שאקפץ עליו כאיילה דקיקה. כמה מעט הוא יודע שלא איילה ולא דקיקה הולכת לקפוץ עליו ולרסק אותו בברוטאליות. הגוף הרטוב קצת מחליק. יניב נאלץ להרים אותו. אלוהים שיעזור לו ולגבו.
אני רק עושה פרצוף של לוחצת
"מתוקה, אני ממש לא אכריח אותך להיות כל הלידה על המיטה", אומרת לי חיה, המיילדת המקסימה והרגועה להפליא. כנראה שכל המקלחות והכדורים גרמו לה לחשוב שאני רוצה ללדת טבעי ואני איזו אמא אדמה שבאה אם אג'נדת דמיון מודרך.
בחלום הלילה, חיה, בחלום הלילה!
"אני רק צריכה לבדוק דופק. זה הכול. ואז תרדי שוב לכדור, אם תרצי", היא מסבירה לי. אני מביטה ביניב המבועת שרק חושב שמא ייאלץ להרים אותי שוב אם אמעד, ומבינה שמוטב שאעלה למיטה, אם אני רוצה להמשיך להיות אשתו.
הדופק תקין. הפתיחה כבר 7. מכינים אותי לאפידורל, אבל הצירים לא מרפים. כואבים. אני שואפת, נושפת, ורודה בדממה מתוחה ביניב שיעסה לי את הגב התחתון. הוא עושה זאת. כבר מתורגל היטב משתי הלידות הקודמות והוא עושה את זה כמו דולה מקצועית.
"רוצה אפידורל?", הוא שואל.
ואני רק חושבת שאין לי כוחות בכלל לענות על שאלות. רק רוצה להתמודד עם הציר המזורגג הזה והכאב שלא מרפה. וכך זה נמשך. הוא מעסה, אני רודה, חיה המיילדת מדווחת שאני נפלאה והנה ממש הפתיחה המלאה מגיעה.
"רוצה אפידורל?", יניב שואל שוב.
ושוב, אני לא מסוגלת להגיב. לחשוב. רק עוברת עוד ציר, ועוד גבעה, ועוד הר. והנה שלב הלחיצות. ואני רק עושה פרצוף שאני לוחצת. אבל חיה מרוצה. זה כנראה עושה את העבודה. ועוד לחיצה, ועוד אחת ועוד אחת, והנה הלחיצה האחרונה. אני לוחצת ואומרת לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני לוחצת משהו מהוואגינה. ואני מרגישה שאני עושה את זה והנה יוצאת לה נשמה, בת אדם ממני. אני מרגישה את זה, את הכול, למרות שעיניי עצומות. אני מרגישה את הגוף שלה יוצא ממני. קודם ראש, כתפיים, בטן, רגליים. מרגישה הכול. מרגישה שעוד רגע והיא בחוץ. פעם ראשונה שאני מרגישה את זה כל כך חי, כל כך אמיתי.
ברוכה הבאה, אדווה אלמליח
23:55. היא בחוץ. אני אחרי.
רועדת, נרגשת ופתאום גם אוחזת בתינוקת כחלחלה שנעשית אדומה והיא מונחת אחר כבוד עליי. ואני כבר לא לוחצת, וכבר לא רודה באף אחד, וכבר לא שואלים אותי על אפידורל.
"אני אחרי! אני אחרי! אני אחרי!", חזרתי על המילים האלו 20 פעמים. אולי גם יותר. והתינוקת עליי. ואני אחרי. אני אחרי. אני אחרי. האושר, ההקלה, האדנרלין, הטירוף, שכרון החושים. הכול צף שם. הכול.
כמה מעט זכרתי שאני בעצם גם לפני. לפני צאת השלייה, לפני ההרדמה המקומית שם למטה ("זה כמו זריקה אצל רופא שיניים, רק הממ... לא בפה"), לפני התפירה, לפני הדימומים, לפני הצליעה, לפני תחבושות הענק, לפני הפיפי הראשון, לפני החיים. אבל למי אכפת??? במשך 10 דקות אני אחרי.
אז הנה היא. תינוקת יקרה במשקל 3.030, שיערה שחור, אפה קטן, עיניה גדולות (ונבונות, אלא מה?), והיא השלישית שלי. זו שבאה בהפתעה, יצאה במהרה, והיא הדבר הכי נכון, הכי אהוב, הכי בזמן. וקוראים לה אדווה. אדווה אלמליח. ברוכה הבאה לעולם, ילדה.