ביום הולדת 32 שלי - קיבלתי את המתנה הכי יפה שיכולתי לבקש לעצמי: סטיק עם שני פסים אדומים. אחד חזק יותר. שני חיוור - אך הבשורה הייתה ברורה כשמש: אני בהריון. שני. שנה ו-9 חודשים אחרי שהגיחה לעולם אלה.
לפעמים אני שוכחת שאני אופה משהו בתנור
נרגשת, מלאת פרפרים עם נטייה להיפר ונטילציה קלה – בישרתי ליניב. ואחר כך להורים. ובזה תם הטקס המרגש. 10 שבועות לאחר מכן ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני אופה משהו בתנור. אין בכלל ספק – ההיריון השני הזה עובר לידי. נופל בין הכיסאות. נשכח לעתים מהדעת. מוזר, הא?
בעצם אולי כדאי שאתקן: החודש וחצי הראשונים מאוד לא נשכחו מהעין. יותר נכון – מהבטן. הבחילות והעייפות בחום יולי-אוגוסט היו קשים בטירוף. ורק לשם השוואה: בהריון הראשון עם אלה – סחבתי את סוף ההיריון בחודשי הקיץ, והוא עדיין מרגיש לי כחוויה קלה יותר. פתאום, את מסתובבת עם תחושה תמידית של בית שימוש, בקושי מצליחה לפקוח עיניים, נטולת כל קשר לחיות – ואת כל זה את צריכה לעשות כשאת מבלה כל אחר הצהריים בגן שעשועים עם ילדה שמתעקשת לעלות למגלשה. ולא להתגלש.
"לא זכרתי שהיית ככה עם אלה", אומר לי אבא שלי, בעוד אני מרוסקת על הכורסה כבובת סמרטוט מסמורטטת במיוחד. "כאילו דה? אז לא הייתה לי ילדה, לא היה חם כל כך ולא הייתה לי ילדה". כך שבחודש וחצי הראשונים, כאמור, ההיריון החדש והשני הזה היה עמוק בתוך הפרצוף שלי. לא ליד. לא בערך. לגמרי בפרונט.
אבל מרגע שחזרתי לעצמי, הכל חזר להיות כמו פעם עם אלה – מלבד הבטן שמתנפחת לשעת ערב, אני שוכחת שאני בהריון. אם בסיבוב הראשון, התרגשתי מכל בדיקה עתידית, ספרתי את הדקות וציפיתי לבאות – הפעם אני בעיקר שוכחת. שוכחת בצער רב חומצה פולית, שוכחת לאכול נכון, שוכחת שגזרה גבוהה היא יפה אבל כבר לא עליי, שוכחת.
סקירה ראשונה? אני יכולה למצוא שתי דקות בלו"ז
גם כשהבדיקות מגיעות, הן איכשהוא על הדרך. הסקירה הראשונה למשל שעשיתי בשבוע שעבר, נאמר בעדינות - הייתה בטיימינג מאוד בעייתי. זה קרה מיד אחרי היום השני של אלה בגן החדש – יום שגזל ממני ים של אנרגיות ואוקיינוס של דמעות, וקצת לפני ארוחה חגיגית שעשינו בבית למען יום ההולדת של סבתא טובה. הסקירה השתחלה לה אל תוך חלון הזדמנויות מאוד קצר.
שלא תטעו - היא הייתה משמחת. כי לראות חייזר קטן ותקין ובריא עם ידיים ורגליים (5 אצבעות בכל צד) זה מרגש. אבל שם זה נגמר. כי מיד אחר כך מיהרנו לחזור הביתה, להכין את הבשר ולחתוך את סלט הכרוב ולתת לאלה את כל האהבה שהיא צריכה, כי יום שני בגן זה יום לא קל. וכשאני אומרת "לא קל", אני מתכוון לסיוט.
ואולי חוסר ההתרגשות הזאת פועל דווקא לטובתי. אולי דווקא בגלל שההיריון הזה עובר לידי, אני פחות היסטרית. פחות חרדה. פחות מודעת. מה שבטוח אני יותר אוכלת. ואולי דווקא בזה כדאי שאתרגל את המנטרה "פחות זה יותר". פחות פחמימות – יותר טוב.
ואם בכל זאת אני צריכה לענות ממה אני כן מתרגשת? אז זה ברור: מהבדיקה הקרובה אצל אחות מלווה ביום חמישי הקרוב. אז אני עתידה להישקל. וזה מאוד מרגש אותי. יותר כמו מפחיד אותי. כי זה לא הולך להיות מספר קטן. או מספר יפה. אבל אני בטוחה שזה יהיה מספר עגול. שאדאג לעגל אותו כלפי מטה.
אני מאמינה שאני ממש אתחיל לקלוט מה קורה פה כשאתחיל להרגיש את העובר זז ועושה רייסים שם בפנים. ואולי גם אז לא. אולי כשאלה תשאל אותי: "אמא, מה קרה לפוקי שלך?", ואולי גם אז לא. בדבר אחד אני בטוחה לחלוטין: אני ממש אתרגש כשהדבר הזה בפנים ייצא החוצה. אז, אני משוכנעת, שום דבר כבר לא יעבור לי על הדרך. תנו לי חצי שנה מהיום, אינשאללה, טפו טפו טפו וזה יבוא.