באמת שהאמנתי שהתינוק הזה בבטן שלי כבר לא ייצא החוצה. נדמה לי שאפילו הגינקולוגית שלי כבר התחילה לפקפק בכוונותיו של העובר. "נו, מה? אין עדיין צירים?", היא שאלה וצקצקה לאחר בדיקת מוניטור חוזרת בפעם המיליון, בתום שבוע 41.
"לא! לא צירים. לא צירונים. לא לחץ דם חריג, לא בצקות מפוארות יתר על המידה, לא טשטוש ראייה. לא כלום. הכל לגמרי שגרתי!!", הרמתי את הקול. "נו, כנראה שטוב לו שם", היא ענתה. תשובה שכבר למדתי להכיר בשבועיים האחרונים להריון, ולהנהן בכל פעם שנאמרה.
צירים מדומים בשבוע 41?
מבדיקת המוניטור, המשכתי למספרה, לרענן את הפריזורה שעשרה חודשים לא זכתה ליחס. האמת היא שרציתי לדחות את השינוי לאחרי הלידה, אבל כאמור - התחושה הייתה שאם אחכה לה, ללידה כלומר, השיער שלי יגיע עד התחת. או סתם ימשיך לאבד צורה.
את היום עצמו העברתי כמו כל יום בתקופה האחרונה - בשנ"צ נפלאה ובגינת השעשועים, אחרי שאספתי את אלה מהגן. בגינה כל השכנים דאגו להבין מה לעזאזל קורה כאן: כרית מרופדת היטב או תינוק אמיתי מתנחל. אחרי ששכנעתי את כולם שזה בועט ונושך, או אז התחלנו גם לדבר על זירוזים טבעיים. אחת הציעה הליכות (יה רייט), השנייה הציעה שמן קיק (תשתי את חמודה!), השלישית המליצה לעלות ולרדת במדרגות (תנוחי!) והרביעית גם העזה לומר סקס (WTF).
שוב הנהנתי, וחזרנו הביתה: אמבטיה לאלה, ושוב למיטה. כי אחרי הכל, זה נורא מעייף לחיות בשבוע 41. וכך, בעודי מהרהרת על אמצעי זירוז ומבטלת אותם אחד אחרי השני, התחלתי להרגיש כאבים מוזרים בבטן התחתונה. השעה הייתה 03:29 לפנות בוקר, והכאבים המוזרים האלה חזרו על עצמם כל 5 דקות. מכיוון שלא ידעתי צירים מה הם, נעזרתי ברשת כדי להבין מה המשמעות שלהם.
"לחץ בבטן התחתונה או במפשעה הוא סממן לרוב לצירים מדומים", היה כתוב באחד הפורומים. "אם כי אם הם חוזרים כל 5 דקות, יש מקום לנסוע לבית החולים", התווסף טוקבק לנושא. ואכן, אלה חזרו כל 5 דקות. ואז כל 3 דקות, והתחילו למשוך לגב התחתון ולא השאירו מקום לבלבול. ועוד נקודה: מדומים בשבוע 41? את צריכה להיות עמוק בתוך טפשת הריון כדי לחשוב כך. אגב, אני כנראה הטיפשה הכי גדולה ביקום.
בשעה 04:00, הערתי את יניב.
ב-04:05, התקשרנו להורים שלי, שיבואו לעשות בייביסיטר על אלה שישנה כמו מלכה.
ב-05:00, הגענו לבית החולים, עם תובנה ברורה וארורה: זה לא צירים מדומים! זה הדבר האמיתי. וזה לא נעים. לא נעים בכלל. כן, אפילו יותר מחוקן.
המחלקה הייתה שקטה, רגועה.
"קליטה חדשה", אמר הכרוז. הרופאה הידידותית חיברה אותי למוניטור, ואני רק קיוויתי שתהיה לי פתיחה סבירה לחדר לידה, שלא ימשכו אותי כאן שעות, שלא יהיה צורך בזירוז כמו בלידה הראשונה. כמה מעט ידעתי.
"טוב, יש לך פתיחה ממש טובה. של 8".
"8?", הרמתי את הקול שיצא קצת צייצני ומבוהל. "כן, חמודה, יאללה חדר לידה, אין זמן לאפידורל".
כשהרופאים התחנפו – זה עשה לי טוב
ב-05:30, כבר הייתי עמוק בתוך כתונת בית חולים מפוארת, פסוקת רגליים, מיוזעת, שקטה עד כדי אילמת ובעיקר חסרת סבלנות. הכאבים בלי אפידורל הם קשים, וכל הוראה שהמיילדת נתנה לי נראתה כמו משימה בלתי אפשרית בעליל.
"לא נוח לי ככה", אני אומרת. קצרה ועצבנית.
"אז תתקדמי עם הטוסיק קצת קדימה חמודה", היא מנסה לעזור לי ברכות, אבל ההוראה הפשוטה הזאת הרגישה לי כאילו היא ביקשה שאכרות יד.
בינתיים, יניב מעסה לי את הגב התחתון, ואני יורה לכיוונו הוראות קצרות, פשוטות אך ממוקדות. זה נכון שלא קיללתי ולא האשמתי אותו שהוא גמר לי את החיים, אבל תאמינו לי שלא הייתי נחמדה באותם רגעים.
"תמשיך!", אני פוקדת. "תפסיק!", אני ממשיכה. זכור לי רגע שהוא העז להפסיק מעצמו, ושחררתי צווחה מקפיאה ומסרסת: "יניב!!!", והוא בתגובה, האומלל, רק מלמל בחשש: "רגע ממי, אני רק מחליף ידיים". פייר? הצלחתי לרחם עליו קצת. לשבריר שנייה. כי אז הגיע עוד ציר.
40 דקות אחרי, המיילדת מבהירה שהגענו ליעד הנכסף: צירי הלחץ, ובכל ציר - עליי ללחוץ. "כמו שעושים קקי". "אין מצב שאני עושה את זה", אני אוספת כוחות לומר לה. ללחוץ? קקי? מה נסגר איתך, אישה? אני משותקת. רק נושמת. שואפת, נושפת.
"חמודה, את גיבורה אמיתית. אין דברים כאלה", היא אומרת.
ואני תוהה אם היא אומרת את זה לכל אחת. מה שבטוח - החנופה תמיד עושה לי טוב. "חמש לחיצות והוא בחוץ", היא אומרת.
ואז אני עוצרת הכל. עושה לעצמי דמיון מודרך, ומבינה שיש לי שתי ברירות: לשאוף ולנשוף כמו כלבה עד מחר מבלי לקדם כלום ורק לסבול מכאבים, או לאסוף את כל הכוחות שיש לי וללחוץ. ללחוץ. ללחוץ. וזה בדיוק מה שאני עושה.
15 דקות של לחיצות, שלושה אנשי צוות, בעל אחד תומך ונפלא וים של מחמאות אחרי, הוא בחוץ. ואני פתאום שומעת שקט. לא בכי, לא הוראות נוסח "תלחצי. עוד קצת. קדימה!", פשוט דממה בחדר. אני מרימה את הראש ואני מבינה שהתינוק כבר נושם לבד. ואף אחד כבר לא אומר לי כלום. זהו. אני אחרי. השעה 06:29. שלוש שעות מאז שהכל התחיל בבית. והנה הוא: 3.374 קילו, ארוך כמו שרוך, רזה כמו דוגמן, יפה כמו אמא (הוא כמובן עוד לא דומה לאף אחד, אבל מגיע לי הקרדיט, לא?). זה נגמר.
מתי יסתיים הניג'וס הזה?
טוב, לא בדיוק. חצי שעה אחרי, והשליה לא נפרדה מעצמה - באופן דומה למה שקרה בלידה הראשונה. אלא שאז הייתי עם אפידורל ואפשר היה לעשות בי מעשים מגונים, הפעם רצו לקחת אותי לניתוח חירום. עם אפידורל. צחוק הגורל, הא? עכשיו אפידורל? תודה שנזכרת, חבר.
אבל המיילדת הייתה עיקשת; היא לחצה על הבטן, לחצה ולחצה, ובסוף גם השליה הארורה החליטה לצאת.
ואז הגיעו התפרים. שאין הרבה מה להרחיב עליהם, מלבד העובדה שזה לא פיקניק. מסתבר שהיה קרע, ואין מנוס מלפתור אותו בחוט ומחט. "מאוד בוגר", אמרתי לרופאה. בשלב הזה כבר התחלתי להתלוצץ עם רופאיי, אולי מתוך ניסיון לרכוש אמפתיה ולסיים את כל הניג'וס הזה.
וזהו. אחרי 41 שבועות, מתוכם שבועיים של מעקבי מוניטור צפופים, אינספור תהיות מתי הוא ייצא והצעות זירוז, ב-12/03/12, יצא לאוויר העולם בן למשפחת אלמליח, אח קטן לילדה המופלאה אלה, ושמו בישראל: אוהד. תעשו לו כפיים.
נ.ב: ולשכנה שרון שהסתקרנה במיוחד: לא, לא עשינו סקס. כנראה שרק המחשבה על זה הפחידה את התינוק והוא בחר לצאת ככה, ספונטנית, בלי שמישהו ילחץ לו על העורף.