קשה להודות, אך נכון: אני קלישאה מהלכת של הבחורה הקלישאתית מעולם הסטיגמות. כשאומרים לי שרזיתי, אני ממהרת לציין שזה רק המכנסיים שיצאו מהכביסה; כשמחמיאים לי על תספורת מוצלחת, אני הודפת את המחמאה בטענה שזה שטויות, פשוט חפפתי; כשמריירים לי על השמלה החדשה, אני מיד אפטפט שהיא עלתה לי רק 30 שקלים בסייל של סוף סוף סוף עונה וכששואלים אותי אם הכל בסדר, אני עונה שכן. כשבעצם לא.
וכאחת כזאת, כשזה מגיע לדימוי הגוף שלי, אני כמובן ספקנית ולא מאושרת. הירכיים? רוטטות. הבטן? יכלה להיות שטוחה יותר. הקרסוליים? גיהנום. נסו אתם להשתחל לתוך מגפי עור עד הברך. העור? כבר ספג יותר מדי נתיבים וקמטים ומוקדם מדי לגילו. ואל תתנו לי להתחיל לדבר על החוטם היהודי והכה-לא-סולד שלי שניצב לו במרכז הפרצוף וזוכה ליותר מדי יחסי ציבור צדדיים.
קטנים, אבל לא מדי
כמה מפתיע, אם כך, שבתוך כל המפרט הטכני ההרסני הזה, דווקא הציצים שלי הצליחו להימלט מהשיפוטיות המטורפת הזאת. למעשה, אני אפתיע ואומר שאת הציצים שלי אני אוהבת. הם ללא ספק מקור לגאווה. ואם זה לא היה נשמע מוזר, הייתי מוסיפה אותם לקורות חיי תחת סעיף "כדאי שתדעו". כן, כל השניים האלה. קאפ B. למי שהתעניין. וגם למי שלא. למעשה, שנים רבות הייתי בטוחה שאני C מדושן, אבל זאת הייתה טעות שרבות נופלות בה. אז היום אני לילי ואני מידה B קטנה וגאה.
הציצים שלי, אם כך, קטנים, אבל לא מדי. עומדים, אבל לא לגמרי והם, איך לומר, מספקים אותי יתר על המידה. זה לא שאני חופנת אותם יום ביומו, מביטה על עצמי במראה ומגיעה על סיפוקי. אבל אני בהחלט יכולה להעיף בהם מבט ולחייך לעצמי. שאפו עליכם, חמודים.
אלא שאז הגיעו ההריונות. והפכו אותם לאשכוליות. טוב, נסתפק בתפוזים, אבל גדולים ממש. ושמנמנים. ומלאים. ומלאי נפח ואישיות. וטוב זה לא היה. לא לי לפחות.
מכירות את ההריוניות האלה שיודעות לזהות שההריון נקלט, רק על סמך גדילת הדדיים שלהן? אז אצלי זה היה העכוז. לציצי שלי לקח קצת זמן להתעבות. ובכל זאת, גם אצלי הפרונט לא נמלט מההיריון. לפתע, כל הגוזיות האהובות נרמסו תחת העומס. כך גם החזיות שנעשו קטנות ויצרו אצלי 4 דדיים במקביל. אז נאלצתי לקנות חזיות גדולות. לעזאזל, הגעתי עד לקאפ D. D מלשון דאם איט. גאד דאם איט, אם תרצו.
הרגשתי כמו כוכבת פורנו
בכנות? לא נהניתי. הרגשתי שיש לי פתאום שני חברים יותר מדי דומיננטיים שבאים איתי לכל מקום, ומושכים אליי יותר מדי תשומת לב. כל חולצה נעשתה לפתע צמודה יותר (בלי קשר לבטן, כן?), השמלות שישבו כל כך טוב על החזה השטוח למחצה, התפוצצו כמעט, נראיתי בהכרח מלאה יותר וגדולה יותר (בלי קשר לבטן, כן?). הם הכבידו עליי, ישבו עליי ולרגעים, הרגשתי כמו כוכבת פורנו על סט צילום סליזי שאין בו צלם, ואין בו יותר מדי סקס. אבל זה הרגיש לי כמו פמלה אנדרסון לעניות ממש.
והצמוד? יש להניח שהוא נהנה. כלומר, ברור שהוא נהנה. זה לא שיש לו פטיש היסטרי לציצים, אבל הוא סוף סוף יכל לממש את החלום ההוא, מהסרטים, בו הוא יכול להניח את ראשו ביניהם ולהנהן מצד לצד. מי צריך יותר, הא? הגיע שלב ששילוב של סקס, ציצי גדול, בטן שזזה מעצמה באופן מטריד וישבן שיכול להסתיר ילדים קטנים לא היה מנצח. רחוק מכך.
אחרי הלידה, הם המשיכו להתעצם. ואם עד אז, היה לי קשה איתם, אז פתאום נכנסה חזיית ההנקה לתמונה ולשלוף אותם לצורך הנקה כמו קוסם ששולף שפן מהכובע – ממש לא היה חינני. ולפתע זה כבר לא היה רק מה אני מרגישה או איך זה נראה לי מהצד, פתאום היה זה יצור קטן במשקל 3.500 קילו שצריך לאכול מהאיבר האסטרונומי הזה מבלי להיחנק. הוא, תסמכו עליו, גברבר קטן, כבר הבין היטב איך מתמודדים איתו.
אבל אז הפסקתי להניק (מסיבות ששמורות בטור אחר), והציצים אמרו את שלהם. אחרי 10 חודשים של שדרוג לקומפלקס בשכירות אצלי, הם חזרו לדירת חדר וחצי בקומה התחתונה שהיו: זוג קטן ואוהב שחי בשלום עם עצמו.
וכך, באושר עילאי, נפרדתי לשלום מקאפ D, וחזרתי לגודל הרצוי: קאפ B, שלא לומר גוזיות ספורט נפלאות. מעט נפול, אבל מלא בגאווה עצמית. השמלות יושבות יופי, אני יכולה לישון על דדיי בשמחה ובששון, לקפוץ ללא דאגה ולנשום לרווחה. וכך, סוף טוב – הכל בא על מקומו בשלום. מלבד הקטע הזה בסקס שאיבד מקסמו. אבל היי, זה לא הדבר היחיד שאפשר לעשות איתם, אתם יודעים.
"אחרי לידה שניה אומרים שלום לציצים?"
>> לכל הטורים של לילי