"איכס. אני בחיים לא אתנשק ככה עם הלשון", אמרתי בפני משפחתי בגועל.
אבא שלי לקח פאוזה, הביט לי בתוך הכחול שבעיניים, ורק אמר בלקוניות ובאיטיות כדי שאפנים טוב טוב: "אף פעם אל תגידי אף פעם".
נותרו לי רק עוד שלושה חודשים לנצל את הפינוק שמגיע לי
והוא צדק. מאז עשיתי הרבה דברים גרועים מזה. ועדיין, יסלח לי אבי שאני אומרת את זה, אבל אם החיים יתקדמו כמו שאני מתכננת (ומרפי, עשה טובה, אל תהיה כלב) - אז זה ההיריון האחרון שלי. לא עוד. שלושה מרגיש לי די והותר. יש מספיק מקום בשולחן, נסתדר איכשהו בחלוקת החדרים, הם יצטופפו קצת במכונית, יחלקו בגדים אם צריך יהיו חברים או שלא, אבל יהיה להם מעניין. שלושה זה סבבה וזה בהחלט מספיק.
ואז הכתה בי האמת המרה: יודעת כל אישה – שהריון זו ה-תקופה לחגוג עליה. ובלי לשים לב, אני כבר בשבוע 28, ונותרו לי רק עוד שלושה חודשים להתענג על התקופה החד פעמית הזאת ולא התפנקתי עדיין על אף אחד. טוב, בעצם היו לי כמה רגעים שנשענתי על יניב למשל, אבל זה היה אחרי שהקאתי את נשמתי בפעם העשירית. אבל פינוק של ממש? כזה כמו שהיה בהריון הראשון, הנאיבי שכל העולם ואשתו סבבו סביבי? נאדה.
אין מה לעשות, הריון שלישי אולי עובר עלייך יותר בקלות, או פשוט יותר במהירות, אבל כולם שמים עלייך קצוץ. תכלס, את כבר לא ממש מעניינת אף אחד – בטח שלא כמו זאת שרק עתה הרתה לראשונה. החבר'ה בעבודה חושבים שאת פעילה מינית יתר על המידה, ואולי אפילו קצת חסרת אחריות, ההורים שלך עסוקים בעיקר בנכדים, בעלך רק דואג להבין איך לעזאזל עושים את זה בשלישייה (ולא במובן שהייתם מצפים שידמיין), וחברות שלך כבר עמוק בתוך שגרת האמהות שלהן. טוב, מישהו יכול להאשים אותן? למעשה המשפט היחיד שמקשר בין הסביבה להריון שלי הוא: "רגע, אז איזה שבוע אמרת שאת עכשיו?". וואו, חזק.
אם פעם לא נתנו לי לסחוב, היום אני מתזזת כל היום
והיום? ובכן הנה רגע קלאסי שמייצג את חיי: אני בסופר. ילדה אחת בעגלה לא מרוצה מהבמבה שנפתחה. ילד אחד במשקל 12 קילו כבר איבד סבלנות לשבת בעגלה והוא מונח על ידיי, ומבקש "דוד חיים" תוך כדי בעיטות במטרה לרדת למטה כדי שארדוף אחריו. יניב מאחר, אמר שיגיע בעוד חמש דקות. אני כבר בקופה. הקופאית רוצה כרטיס מועדון. אין לי בשלף כי על הגב יש לי תיק של דורה ושל ספיידרמן. אוי, אוהד עשה קקי. אני מתחילה לארוז את טריליוני השקיות. אלה עוזרת או לפחות מנסה.
זה לא עוזר.
אוהד צועק: דוד חיים!!!! אני אורזת את השקיות. מצאתי את כרטיס המועדון, הוא מוחזק היטב בין שיניי. הקופאית שואלת אותי על מבצעים. אני אומרת לה שלא. היא ממשיכה. אני צווחת קלות. היא מרפה.
אני לוקחת את הילדים. את העגלה ואת טריליוני השקיות. גשם יורד. אני מכניסה את כולם לאוטו, איכשהוא. אין עגלה זמינה בבניין. אני סוחבת את השקיות במשקל בטון למעלה, אוהד עליי, ממשיך לבעוט ולהסריח, אלה צריכה להוריד את ארגז החול מהנעליים. דווקא עכשיו. דווקא כאן. אני מגיעה הביתה מתנשפת. יניב הגיע.
אם אין אני לי - לילי
אבל 48 שעות עוברות מהר מדי. ולפני שהספקתי לומר: "שמישהו כבר יאכיל אותי בגלידה שוקולד אגוזים רבאק", אני בחודש שביעי. ופינוקים שלא אספיק לנצל היום, כבר לא אספיק לעולם. אז עד שמישהו ישים עליי - אם בכלל - מצאתי את הפתרון המעולה: אני דואגת לעצמי. אני אוכלת יותר בחוץ, קונה לי יותר בגדים, הולכת לישון יותר מוקדם, מלטפת את הבטן שלי לעתים יותר קרובות, ומבקשת הרבה יותר נשיקות מהסביבה, כלומר, מהילדים. אלה דווקא זורמים איתי בקלות.
אבל אתם יודעים מה? יש משהו טוב שקורה בכל זה. הזמן עובר הרבה יותר בקלות והמשקל עולה הרבה יותר לאט כשאת פחות מתפנקת על כל העולם ויותר מתזזת בין כולם, הראש שלך גם הרבה יותר נקי מדאגות כשאת לא מתעסקת כל היום בהריון, ובבדיקות, וביתר תחלואות התקופה. אז אולי יש משהו טוב בהריון שאינו מפנק בעליל. אבל עדיין, אם מישהו מהמקורבים אליי בכלל מקשיב לי – אז דעו שמדי פעם בערב, קצת כואב לי בגב, והכתף הורגת אותי לשעת לילה. ותה ירוק עם איזו עוגייה מתוקה ומילה טובה יבואו לי פיקס.
>> בפעם הקודמת: אם ילדתי בלי אפידורל, אשרוד גם ספינינג
לכל הטורים במדור