איזו מין אמא אהיה? מי בכלל חשב על זה!
בנוגע למספר הילדים, לא הייתי סגורה על כמה אני רוצה, אבל זה היה ברור שאני צריכה לפחות בן ובת, מהסיבה הפשוטה: לבת רציתי לקרוא אחינועם, ולבן אביתר – על שם שני זמרים מופלאים שהיו צמודים לי לאוזן בגיל ההתבגרות. לא ידעתי איפה אגור, בבית או בדירה, וממש לא התעסקתי במחשבות על איזו מין אמא אהיה. זה היה ברור מצד אחד שלא היה אמא אדמה או מאמא במטבח, אבל גם לא היה לי כיוון מסוים, מפוקס ועקרוני..
ומה בסוף? ובכן, הכרתי את שחום העור שלי עם הזיפים, נולדו לי בן ובת שלא זכו לשמות המקוריים (בעיקר כי הם היו ארוכים מדי ונטולי כל קשר לשם המשפחה אלמליח), אני גרה בנס ציונה – עיר שמעולם לא הכרתי והגעתי אליה בטעות (טעות מבורכת בהחלט), ואני בהריון שלישי. ולגבי האמהות שלי? ובכן, עם יד על הלב – אני האמא הכי טובה שאני יכולה להיות.
אומרים שראש השנה או תחילת שנה אזרחית זה זמן טוב לחשבון נפש, אני עורכת אותו דווקא ביום המשפחה. ולו רק כי המועד הזה נפל חודשיים לפני הלידה הצפויה. רגע לפני שנכנסת לחיינו עוד תינוקת קטנה – הנה כמה דברים שגיליתי על עצמי כאמא.
לא בשלנית, לא מגהצת, ולא תמיד מסרקת
הייתם מצפים שכל אלה ישלחו אותי לסדנת אמהות, אבל למעשה מהר מאוד גיליתי שאני אמא נטולת מצפון. החלטתי שאני מעיפה את הייסורים מחוץ לדלת ולא מכניסה אותם מהחלון אלא אם כן הם מחייבים את המעמד. כך עברתי ארבע שנים וחצי בלי יותר מדי הלקאות עצמיות, וזאת בעיניי כבר התחלה טובה לאמא לא רעה. סתם כי אין באמת תועלת להסתובב בעולם בתחושת כישלון תמידית על זוטות.
שלא תטעו, אני לא עפה על עצמי. יש לי עוד דברים ללמוד, שיעורים לקבל ולא מעט דרכים לעבור אבל מישהי חכמה אמרה פעם, בהקשר אחר ובקונטציה שונה, שאולי היא לא הרזה בעולם, אבל אין עוד אחת כמוה, ואני לוקחת את זה אלי, עם טוויסט: אין לי ספק שיש אמהות טובות ממני שיודעות לג'נגל בין הכול גם עם פשטידה חמה לערב וצמות מהודקות בבוקר, אבל אין עוד אחת כמוני.
אני מסתכלת על אלה ואוהד ומתמלאת גאווה
כי כשאלה מורידה לאוהד את הגרביים לפני האמבטיה, ומלטפת לו את הראש, ואומרת לו: "אוהדי מתוקי, בוא לאמבטיה", אני נמסה. וכשאוהד רואה את אלה בוכה, הוא נותן לה יד ואומר לה: "איה, בואי", צריך להרים אותי עם שפכטל. מה אישה הורמונאלית עוד צריכה ביום המשפחה הזה?
אבל עוד רגע, בעזרת השם (כן, אני עדיין עם זה), הולכת להיכנס לתמונה עוד תינוקת שאהיה לה לאמא, ובפעם השלישית והרצינית בחיי כאמא, אני נכנסת לכוננות מצפון. הראשונה הייתה בכישלון ההנקה שלי עם אלה, השנייה לקראת הלידה של אוהד והנה זה בא שוב: כי ברור לי שלפחות בהתחלה, אלה ואוהד יקבלו אמא מאוד עייפה. ואולי גם מתוחה. ובעיקר עייפה. ואני תוהה עד כמה כוח יהיה לי בבוקר לשחק במשחקי בגדים? ולשיר שירי מוטיבציה? האם תהיה לי הסבלנות לדבר, לשתף, לגלגל ולהצחיק? האם אוכל להיות האמא הזאת שאני סך הכל די מבסוטה עליה או שאהפוך לפרסונה מעצבנת?
התשובה היא ככל הנראה ב'. כי אני יודעת שעייפות וחוסר שעות שינה לא מטיבים עמי כלל. תוסיפו לזה את העובדה שמספר הילדים גובר על ההורים, ומה יהיה על כולנו? ובכן, אני מדי פעם אצטרך לנשוך שפתיים, לספור עד עשר, להתנצל כשאהיה קצרה ואדג'ית, ובעיקר להזכיר לעצמי: אני לא הכי טובה, אבל אין עוד אחת כמוני. ואתם, ילדים מתוקים, תזכרו את זה בבקשה כשהתינוקת לא תעצום עין בלילה, הפטמה שלי תכאב, הגזים יעשו שמות, ולא יהיה חלב טרי בשביל להכין לכם שוקו. עוד קצת וזה מאחורינו. יום המשפחה שמח משפחת אלמליח הקטנה שלי. אתם המשפחה הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי.
>> בפעם הקודמת: בעזרת השם, שהלידה רק תעבור בשלום
לכל הטורים במדור