זו ללא ספק השאלה שחוזרת על עצמה כמה וכמה פעמים ביום מצד חברים, שכנים, מכרים ועוברי אורח. לא "את נראית נהדר, מה הסוד שלך?", לא "וואי, איך חזרת לעצמך. מה, את צמה?", ואפילו לא "איך הייתה הלידה? אני רואה שאת לא צולעת. מה, לא קרעו אותך?".
אבל אני יכולה להבין אותם. השאלה הזאת לא מגיעה מסתם אנשים, אלא מכאלה שיש להם ילד אחד או גג-גג שניים. אלה בדיוק האנשים שמרגישים ששלישי זה כבר צעד אחד קדימה, אם לא ארבעים צעדים. זה נראה כמו חוויה אחרת, כמעט בלתי אפשרית. אני יודעת כי הייתי בדיוק שם, לפני כחודשיים. כשהייתי רק עם שניים. קטנים.
ברור לי שאני לא הראשונה ובטח שלא האחרונה שהביאה לעולם שלושה ילדים. גם ידוע לי היטב שעל אף הפערים היחסית קטנים אצלי, יש גם רבות שתקתקו אותם עוד הרבה יותר מהר וצפוף ממני. רבאק, יש גם משפחות עם שמונה ילדים, אללה יסתור. ועדיין, אני בטוחה שגם אלה וגם אלה יסכימו אותי כשאומר: וואללה, החיים עם שלושה קלים יותר משחשבתי.
להרדים שלושה, להאכיל שלושה, להכיל שלושה
או, הנה לכם מחשבה מקורית. הא? אחרי שבטור הקודם הרעדתי את הביציות של כל הנשים שטרם חוו לידה, ואחרי שסיפרתי שצירים זה סיוט עולם והריון זה כן מחלה, יש לי הפעם בשורה משמחת: החיים עם שלושה ילדים, קטנים במיוחד, זה בסדר. בסדר גמור אפילו.
האמת היא שעד שאדווה יצאה לאוויר העולם, הייתי אחוזת אמוק ומסויטת במיוחד. פחדתי שאהיה כל כף עייפה שאוציא את כל העצבים שלי על הילדים, חששתי שאאלץ להיות תלותית בהוריי עד כלות, לא הבנתי איך לעזאזל אפשר לקלח שלושה, להרדים שלושה, להאכיל שלושה, להלביש שלושה, לארגן שלושה, ולא פחות ואולי עוד הכי חשוב: להכיל שלושה וכל זה בלי לטפס על הקירות ולאבד את שפיותי.
כשאלה נולדה, היה לי פחד אמיתי ומוחשי שאכנס לדכדוך אמיתי כתוצאה מחוסר שעות שינה. בתור בטטת כורסה מדופלמת ודב קוטב ישנוני, חששתי ששלוש שעות בלילה ישפיעו לי על הנפש. ואכן, במשך חודשים – כל מי ששאל לשלומי, קיבל את התשובה: "עייפה. מותשת. גמורה. אכפת לך שאניח את הראש שלי על הכתף שלך לרגע?". רק ביקשתי לישון. פינוק-היתר והתלונות המרובות לא אפשרו לי לעשות דבר. לא לשטוף כלים, לא לעשות כביסה, או לתלות או לקפל אותה. חייתי על כריכים וקורנפלקס עם חלב רק כי התעייפתי לחמם לי משהו במיקרו (שלא לדבר כמובן על לבשל ממש).
כשאוהד נולד, המשכתי להיות עייפה ולהתלונן על שעות השינה (מה גם שהוא נתן לי חומר טוב לבכות עליו, הילד העירני הזה), אבל אז גם ייללתי על החיים עם שניים, על הלוגיסטיקה ומה לא.
והפעם? אני לא בוכה כלל. לא ישנה מעולה, אבל גם לא חיה על אדים. ועדיין, לא תשמעו אותי מייללת, מקטרת או מתלוננת. אני עייפה, לפעמים מאוד, אבל זה פתאום לא נראה לי כל כך נורא. ברור לי הפעם, מניסיוני מהפעמים הקודמות, שהכל יעבור.
החיים שלי הם אידיליה, כמו פרסומת לתחבושות
ולא רק זה: לפני כמה ימים גיליתי ארבע בננות רקובות (או אם תרצו מלאות דבש) בזווית העין. ופתאום עלתה בי מחשבה שחבל להשליכן, למה שלא נעשה עוגת בננות?
אני, זאת שלא הזיזה אצבע בחופשת הלידה עם תינוקת אחת, החליטה לאפות עוגה עם שלושה ילדים בבית. כן, דווקא עכשיו עם שלושה – אני מכבסת, תולה, מקפלת, אופה, מלבישה, מפשיטה, מקלחת ואפילו כבר אוספת את כל השלושה ביחד: כשאדווה על המנשא, אני רצה אחרי אוהד שעדיין בורח לכביש, וסומכת על אלה שתשתלט על כל הסימפוניה הזאת עד כמה שניתן.
לראשונה בחיי מרפי הוכיח לי שהוא גבר. אחלה גבר. טוב, אולי זה לא מרפי, אולי זה הניסיון הזה שרכשתי עם אלה ואוהד, אולי זאת ההבנה שככל שיש יותר דברים לעשות – את פחות פנויה להתבכיין, ואולי אלה הן השנים והקמטים שעל פניי שמראים לי שהגיל עושה עמנו חסד.
נשמע יופי, הא? פסטרולי ונפלא. קצת כמו פרסומת לתחבושות. כמו אומרת: חברים יקרים, למה אתם מחכים? שני ילדים זה לחלשים! רק לכו ותעשו את השלישי כמה שיותר מהר כי זה קלי קלות. אז זהו, שכאן מגיע הטוויסט.
הוא מגיע בקניון. נפגשתי עם עוד אמא שהביאה זה עתה את השלישי שלה. ישבנו על קפה הפוך ודסקסנו סיפורי לידה, תפרים וניג'וסים אחרים. שתינו התלבשנו יפה, התאפרנו קלות (כן, יש זמן גם למייק אפ), ונראינו ערניות למדי. שתינו הסכמנו שחופשת הלידה הזאת משאירה אבק לקודמותיה. אנחנו מנוסות יותר, לא מתרגשות מכל בכי, מלבישות בגד גוף מהראש של התינוק הזעיר מבלי לחשוש לשבור לו את המרפס, מקלחות ביד אחת ומה לא. בקיצור, הכי קוליות שיש.
"אדווה, תתעוררי! תקומי!"
אלא שאז הבחנתי שאדווה לא התעוררה כבר ארבע שעות, ולא אכלה עוד יותר שעות מזה – מה שלא אופייני לה כלל. ניסיתי להעיר אותה, להזיז אותה קצת, בקטנה. אבל אדווה לא מתעוררת. אני מוציאה אותה מהעגלה, והיא לא מנידה עפעף. אני מנענעת אותה קלות (לא מטלטלת כמובן), והיא עושה טובה שהיא פוקחת עין ושוב חוזרת לישון. אני מנסה לתת לה לאכול, אבל אין תגובה. אינני חרדתית מטבעי, אבל ברגע אחד – התעוררו בי הפחדים הגדולים והנוראיים מכולם. התקשרתי מהר לרופא ילדים, תיארתי לו את הסיטואציה בהיפר ונטילציה ובקול רועד, והוא אמר שזה דורש ביקור אצל רופא. המחנק בגרון, האבן בחזה, הדמעות שוטפות את פניי ואני רק ממשיכה להציק לה, לצבוט אותה, לקרוא בשמה – אבל אדווה בשלה, מבקשת להמשיך לישון. לא מתעוררת, מעפעפת קלות אבל רדומה וישנונית.
במהירות בזק נכנסתי למכונית ונסעתי לקופת חולים, תוך שאני דומעת וצועקת לקטנה שלי: "אדווה, תקומי!". לא ברור איך נהגתי, אבל מרחק של 5 דקות נראו כמו נצח ובסוף הגעתי. יצאתי מהאוטו, אספתי אותה לחיקי ואדווה ממשיכה לישון. נושמת כמובן, צבע עורה בריא, אבל היא ישנה, לא מתעוררת. האחות והרופאה מיהרו לבדוק. דקרו ולקחו דם, בדקו בדיקה גופנית, בדקו שתן. במהלך כל זה – אדווה מתעוררת, זזה, מתנועעת. היא שוב ערנית. אני מביאה לה לאכול והיא שולקת את כל הבקבוק. היא בסדר. הכל בסדר. אני נושמת גם, שוב, ומצליחה לראות אותה מבעד לדמעות.
הכל בסדר. אולי הייתה זו קפיצת גדילה (אמרה סברה אחת), אולי סתם יום עייף במיוחד, ואולי אני נכנסתי להיסטריה מיותרת. אבל זה מה שהיה, זה הטוויסט שלי בעלילה. אמא מנוסה או לא – כל ילד מעביר אותנו חוויה חדשה, אחרת. בדיוק כשחשבתי שאני מסובבת את העולם על האצבע הקטנה שלי, באה אדווה והראתה לי אחרת. זו הייתה חוויה קצרה אך מיטלטלת שגרמה לי להבין שהחיים עם שלושה הם אולי פחות מעייפים ויותר קלים לוגיסטית משחשבתי, אבל הם בהחלט מפתיעים, נפלאים, מאתגרים וגם מחסירים פעימה או מאה.
באותו היום לקחתי את אדווה, השלישית והנפלאה שלי, חיבקתי ונישקתי אותה עוד יותר מהרגיל ואמרתי לה תודה שהיא כאן, שהיא איתי, שהיא ערה וגם שהיא ישנה, ושהיא חתיכת שיעור מפואר ומתוק לעבור.