"יאללה ילדה, את יכולה לצאת"

אז איך את יולדת אותם בדרך כלל?

הנה שאלה שכנראה אפשר לשאול רק נשים בהריון שלישי ומעלה: "אז איך את יולדת אותם בדרך כלל?". זאת שאלה שחזרה על עצמה מספר פעמים במהלך ההיריון הזה שלי. ראשונה הייתה טכנאית האולטרסאונד מהערכת המשקל שלי, אחר כך גם הרופא הצטרף ואז האחות המלווה. התשובה שכבר המתינה על קצה הלשון הייתה: "מהוואגינה, בכאבים, עם קרעים מפה ועד לבאר שבע ושלייה שמסרבת לצאת מעצמה". אבל אז הבנתי שאולי זה יישמע קטנוני, מריר ולא במקום. מה גם שכנראה שלכל אחד מהם הייתה סיבה לשאול את זה: בהערכת המשקל רצו להבין האם אני נדונתי להביא לעולם ילדים גדולים, ממוצעים או קטנים למדי; הרופא תהה מתי זה ייצא החוצה כבר; והאחות המלווה? ובכן, היא טובה בשאלות כאלה ובעוד כמה ניג'וסים.

אז איך אני יולדת בדרך כלל? האמת היא שאין לי איזה דפוס ידוע מראש. אלה הבכורה יצאה 2.415 קילו בשבוע 38+3 עם ירידת מים+זירוז+אפידורל וואקום. אוהד יצא 3.200 בשבוע 41+3 בלידת בזק נטולת אפידורל. וזאת שעכשיו שם? לכו תדעו. אני כבר ב-39, כך שהיא כרגע במקום טוב באמצע.

ובכל זאת, בפעם השלישית, בהחלט עולה השאלה איך אני רוצה ללדת הפעם? תוסיפו לזה את הצפייה האינטנסיבית שלי ב"בייבי בום", ולהלן המסקנות: אני רוצה שזה יעבור מהר. אבל לא מהר כמו לידת הבזק של אוהד, כי אני כן רוצה אפידורל, אבל כזה שאשכרה יעבוד (לא כמו אצל אלה). אני אשמח להיות פעילה ולא לשכב פלאט כמו פילה על המיטה, אשמח להיות במקלחת כל עוד אני יכולה ולקפץ לי על פיזיו כמדריכת פילאטיס, אני רוצה שהשיליה תצא בלי שהרופאה תצטרך לדחוף יד עד מרפק לתוך הוואגינה שלי ואני רוצה שלא להיקרע, להיחתך ולהינזק. הכי בקטנה.

עכשיו רק נותר לחכות ולראות: האם מה שכתבתי עכשיו יהיה בגדר "הסוד" (קרי: תרצי את זה, תבקשי את זה וזה יקרה?) או שמא בגזרת חוק מרפי (קרי: זה מה שאת רוצה? מואאאההה... אני כבר אראה לך מה זה). נחכה, נקנן, נעשה קצת כביסות, נצפה בג'אנק בטלוויזיה, נאכל עוד קצת פחמימה ונראה.

משקל וזה.

"אז השמנתי?", שאלתי את יניב.
"את בהריון", הוא ענה לי.
"ובכל זאת?", הקשיתי.
"תראי", הוא אמר. "את כמו תמ"א 38 – כשרוצים להגדיל את הבניין, צריך להרחיב את היסודות".
פייר? היה עדיף שיגיד: "כן. קצת השמנת". זה היה מרגיש טוב יותר מהשוואה לבניין גדול.

מצד שני, מה לעשות. חודש תשיעי הוא חודש טוב לסיכומים, קינונים, הכנות ובעיקר לאכילה. אם עד עכשיו באמת שניסיתי איכשהו לשמור, אני מודה שכרגע אני משולחת כל רסן. רק תביאו לי פיצה ושמישהו ינסה להחזיק אותי! עד חודש שמיני דווקא עשיתי כושר. זה התחיל מספינינג ועבר להליכון ומכשירים. מדי חודש קיבלתי SMS  מעודד ממכון הכושר, שטפח לי על השכם הפיקטיבית וכתב: "כל הכבוד לילי, גם החודש התמדת". הישבן שלי הודה למכון, אני הרגשתי כמו הריונית גאה, והמשקל עלה בהדרגתיות, בעקביות ובקצב הנכון.

אבל אז התחיל לכאוב קצת בגב. ומטה משם. ופתאום נהיה חורף קצת. והתוכנית שראיתי קבוע על ההליכון הסתיימה. ודי, נמאס. חלאס. תנו לשים את הראש על דיונה ולישון. ופתאום ה-SMSים הגאים הפכו להיות קצת נודניקים. "לילי, התגעגענו! בואי לביקור", כתב לי המכון. ואני נחרתי בבוז, ואז רק נחרתי לעצמי (כן, עוד תופעה של חודש תשיעי).

והמשקל? ובכן, עולה עולה עולה. אז נכון שהבטן לא ענקית, אבל שוב – הנה משהו שקורה לי בכל ההריונות: הישבן גדל, ובהחלט ניתן לומר שאת הילדים שלי אני בעיקר סוחבת מאחור. שלא לדבר על זרועות, רגליים וסנטר כפול. טוב או לא? זה מה יש.

שעון חול.

להיריון יש את הקצב שלו. בהתחלה נדמה שהשבועות נראים כמו נצח. מצד אחד, את מקיאה, מקיאה, מקיאה ומרחמת על עצמך – מה שגורם לכל דקה לחלוף כמו שעה, ובמקביל את גם רק מצפה לבדיקה המכרעת הבאה שתבשר שהכול תקין, ושגם תגיד לך אם זה בן או בת – וגם אז הזמן זוחל. השליש השני כבר עובר בקצב תקין, ובשלישי – הוא טס. לא ייאמן איך הגעתי לשבוע 39. אבל אני כאן.

האמת שמאמצע חודש שמיני, התחלתי להציב לעצמי בראש כל מיני יעדים שאני חייבת לעבור לפני שאני כורעת ללדת. זה התחיל משבועיים מחלה של אוהד (או אם תרצו: "וירוס"), בהם היה ברור שאסור לי ללדת. כנראה שגם היא שם בפנים כל כך נבהלה מזעקות האימים של אחיה, ומהשעות הלבנות – שהשכילה להבין שלא כדאי לה לצאת. אחר כך הגיע יום ההולדת השני של אוהד, מסיבות הפורים, עדלאידע, תחפושות וחגיגות המשפחה, ואנחנו כבר קרובים לתאריך המשוער. בכל פעם שהצלחתי לעבור אירוע חשוב אחד, סימנתי לעצמי וי וליטפתי את הבטן. אני מבשלת אותה טוב טוב. וזה מה שנקרא חינוך טוב כבר מהרחם. נראה לי שהיא תהיה גאונה, או לכל הפחות בעלת תזמון משובח בחיים.

עכשיו רק נותרו לי מסיבת רווקות של חברה טובה, הופעת סטנדאפ ואיזו מסעדה משובחת עם יניב, ויאללה את יכולה לצאת. אז האם יהיה זה הסוד או מרפי?
תראו אותי, ממש חיה על הקצה. תאחלו לי בהצלחה ובעזרת השם.

>> בטור הקודם: למי יש זמן לעוד ילד?

>> לכל הטורים של לילי