אני זוכרת את הרגע בו הפנמתי את העובדה שאני לא רלוונטית יותר לעיר הזאת. וכשאני אומרת "העיר הזאת", די ברור שאני מתכוונת לתל אביב, נכון?
חבריי לבר, כנראה הגיע הזמן להיפרד
זה קרה בחודש רביעי, כשהתעקשתי לשים על עצמי את חצאית המעצבים המהממת, בעודי מביטה במראה ויודעת שזה כבר "לא זה".
החצאית, שאלו היו הימים האחרונים שהיא הסכימה לעשות טובה ולעלות עליי, סימנה עבורי את תחילתו של עידן חדש: חוסר שליטה במה שעובר על גופי. ואם אני לא יכולה לשים עלי מה שבא לי ולהיות המנצנצת של הבר, אז אנא מכם, חבריי יושבי הבר הקבועים, בואו נחסוך את ההתדרדרות הבלתי נמנעת וניפרד כידידים. ניפגש עוד שנה כשאחזור לממדי החצאית המהממת פלוס תינוקת מהממת, עד אז – תבלו.
במחשבה שנייה, יכול להיות שזה היה הרגע בו ישבתי באיזה בר, מעוז אנשי המוסיקה, עם חברתי הרווקה והמשגעת ועוד מחזר שלה. הרגשתי כמו גלגל חמישי, זר ועייף. לא היה במה להתעסק: בידי אין כוס משקה (פדיחה לשתות מים בבר), ולא הפסקתי לפהק אל מול סצנת המינגלים, מפנטזת לחזור כבר הביתה ולהעלות באינטרנט את הפרק האחרון של עוד אחת מהסדרות שהתמכרתי אליהן לאחרונה.
אני חייבת לומר שהפתעתי אפילו את עצמי. עד לא מזמן הכול היה אחרת, וגם כשנישאתי לאהוב ליבי תמיד המשכתי לנצל את העיר הזו כמו בחורה בת 22, בעוד שבני גילי מיצו את אורח החיים הזה כבר ממזמן. הם לא הבינו אותי, ואני לא הבנתי אותם.
ה"פיקוק", ה"תדר", ה"טקסידרמי" – היו מעוזיי הקבועים, שם פרחתי, שם התחברתי, שם האזנתי וסיפרתי. שם בלעו עיני בשקיקה את ה"התרחשות" – האנשים, הסיפורים, האינטראקציות שקרו ועתידות לקרות, המוסיקה, ועם מאגר זה חזרתי אל ביתי, עד סיבוב הברים הבא.
"אז את באה לדרינק?"
מגיל 24, כשהייתי חדשה בעיר, ועד לא מזמן, ההצעה היחידה ששמעתי והשמעתי היא "את באה לדרינק"? ולאו דווקא בשביל הפיק אפ, אלא בשביל מקום מפגש חברתי. מקום בו כל הדברים יכולים להתרחש. "אז מה עושים היום? נפגשים לדרינק?" זה הדבר היחיד שידענו לעשות, אלו הם המקומות היחידים בהם רצינו להיות.
נכון שתל אביב היא עיר של ים, גנים, תרבות, אופנה. אבל מה שמעניין בתל אביב הם האנשים שלה, המהגרים אפשר לומר, והשעות הקטנות של הלילה, שאפשר למצוא רק בה.
אז המשכתי לצאת "לדרינקים" עם אהוב ליבי, גם בתחילת ההריון. הוא שתה שני ליטר בירה ואני בקושי הצלחתי לסיים את כוס הקווה שלי, כבר נהיה לי לא טעים. והעשן של הסיגריות פתאום מקשה עלי, והצפיפות.
ואז הגיעו גם התגובות שהתחלתי לקבל - הריוניות לשעבר שמייצגות עמדה נוקשה כנגד שתיית אלכוהול במהלך ההריון, שאליהן הצטרף במפתיע גם האב לעתיד. וזאת למרות שהרופא המומחה שלי, אלוהי ההריון שלי, אישר לי לשתות כוס יין אחת ליומיים. מרוב בלבול כבר העדפתי שלא לצאת יותר, אבל אחרי תקופת יובש שאופיינה בגמילונת קלה, החלטתי לבדוק שוב פעם את החיים בבר.
"אם מהדרינק אני כבר לא נהנית, אז לפחות אהנה מההתרחשות", חשבתי לעצמי. אממה, פתאום גם זה לא בא לי טוב. כל יושבי הבר, שפעם הייתי יכולה לשהות שעות בחברתם, בכלל לא מבינים שאני מצמיחה פלא בבטן, שראיתי אותה בסקירת מערכות ושיש לי כבר קשת רגשות שלמה כלפיה. מה שמעסיק אותי עכשיו כל כך שונה ממה שמעסיק אותם.
סוף סוף אני ישנה לילה שלם
נדמה לי שההבדל העיקרי כיום ביני ובין אנשי הבר הוא שאני כבר לא מרגישה אף פעם לבד. יש לי את עובי. הם, חייבים להיות כל הזמן בתנועה, אני כבר לא. בגלל זה הפער בינינו קצת גדול עכשיו, הם לא מוצאים עניין בי ואני לא בהם. עכשיו נשארתי בלי הדרינק ובלי ההתרחשות.
מה שכן נשאר לי, אחרי הפרידה (הזמנית, כן?) מהסצנה, זה הרבה זמן פנוי. ומה אני עושה איתו כשאופציית הברים כבר לא? תתפלאו כמה אפשר להספיק:
1. אני צופה במיני סדרות. מסתבר שהסיפור שם הרבה יותר מעמיק, חכם ומעשיר מסתם סרט רגיל. וזה מעביר מלא זמן, חמש שעות במינימום.
2. יושבת עם בעלי בבית. ביחד. על הספה או על המיטה. אינטימיות טהורה ואמיתית. אותו זמן זוגי רק בלי צפיפות, אדי אלכוהול ופוזה.
3. מתרגלת מלא יוגה. שם אני פוגשת אנשים מעניינים לא פחות. ופתאום גם יש לי כוח לכל התרגילים כי לא חזרתי הביתה הלומת אלכוהול לילה לפני.
4. חזרתי ללמוד צרפתית. וגם חזרתי לנגן ולקרוא ספרים טובים.
5. אני שוב מתעסקת בשאלות קיומיות. עכשיו שאין לי יותר לאן לברוח, השאלות של מי אני ומה המשמעות שלי פה הופכות לחזקות יותר. יש לי זמן לברר אותן ולנסות לממש את הפוטנציאל האמיתי שלי.
6. ואני גם ישנה לילה שלם. 8 שעות בממוצע. תענוג. צריך לנצל כל דקה לפני שעובי תצא החוצה ותכיר לי את השעה 03:30 לפנות בוקר – אבל לא מהצד של המונית שמחזירה אותי הביתה.
ברים יקרים, אנשי הלילה היפים. באמת שלא האמנתי שיגיע השלב שלא אמצא בכם עניין, לא דמיינתי את זה מגיע. זו אני, לא אתם. אני עוברת עכשיו תקופה בה הפרפרים שעובי עושה לי בבטן מרגשים אותי יותר, ובאמת שאין לי כוח לצאת בעשר בערב ולעמוד שעתיים במקום סואן כשאני אוחזת ביד סודה, בעוד אתם בוהים לי בבטן.
אז בואו נחליט שזה זמני, תחכו לי, עוד אחזור להרים לחיים.