לפני שהייתי הריונית, הייתי הרבה פחות פחדנית. לא רצתי לרופאים על כל שטות, ובטח ובטח שלא צצו לי בראש כל מיני תרחישים עתידיים פסימיים. העדפתי להתעסק בחיים עצמם, וניסיתי תמיד לחוות אותם עד הקצה (לא תמיד זה הצליח, כי זה עדיין לא פשוט לחגוג את החיים כשיש כל כך הרבה מחשבות).
כל הרופאים כבר מכירים אותי
כשנכנסתי לחודש רביעי, לאחר שסחבתי רבע מההריון בעודי מתרגלת אט אט את הרעיון שאני מגדלת עוברית בבטני, הרגשתי שאני מתחילה לאבד את הקוליות שלי. העובדה שאני אחראית למשהו שבאמת אינני יודעת איך הוא צומח לו שם בפנים, כל כך מושלם ומותאם אליי וכל מה שנותר לי לרצות זה לא לפגוע בשלמות, בתהליך הטבעי והסמוי שעובר עליו.
אבל אז התחלתי לפחד. רופאי קופת החולים כבר מכירים אותי, ואני לא אשכח את הפנים של רופאת העור בעודה מסתכלת עלי בייאוש ואומרת לי בקול רם "חמודה, את צריכה להירגע. לא טוב ככה".
לאט לאט, החלו לצוץ בראשי כל מיני פחדים. ולא רק הפחדים הרגילים שכולנו מכירות, אלא פחדים מזן אחר – הפחדים שלי, אלו שמורכבים מכל מיני פיסות חיים מהעבר, כאלו שכנראה רק מוחי יודע לייצר. מסתבר שכשאת בהריון את כבר אמא, וסיפרו לי שלאחר מכן, זה לא נרגע, אלא להפך - זה רק הולך ומתגבר.
באופן אישי אני חושבת שפחדים זה דבר רע. פחדים הם גם לא כל כך תלויי מציאות, הלא אם אני אכן בסכנה מוחשית (כמו במצב בו ליד השירותים זוחלת חשופית ענקית, למשל) אני ישר פועלת בשביל לבטל את הפחד (צורחת ליוגב שיבוא עכשיו ויזרוק אותה לשירותים). אבל הבעיה שבהריון, רוב הפחדים הם אצלי בראש, וכשזה נוגע להריון שלי הם הרבה יותר מפותחים, מנותקים מהמציאות וצצים אצלי ללא התראה, ככה פתאום.
מה למשל? קבלו הצצה למצעד הפחדים האישי שלי. בבקשה תגידו שזה ככה גם אצלכן.
למה אני מרגישה אותה רק בצד אחד?
1. העוברית שלי משתינה בתוכי. החל משבוע 17 העוברית מטילה שתן בתוכי. שתן? ואפילו אין לי דרך לנגב את זה.
2. העוברית מגדלת פלומת גוף ושערות בעפעפיים. על אותו משקל. כאחת שנגעלת משערות חסרות בית, שהן לא כחלק משיער הראש. סורי, קשה לי לחשוב שגדלות לי שערות בתוך הבטן.
3. אני מרגישה אותה רק בצד אחד. עד לא מזמן (ואני בשבוע 29) הרגשתי אותה רק בצד ימין מה שגרם לי לתהות כמובן, האם זה בסדר?? למה היא לא יוצאת משם ושטה גם למקומות אחרים?
4. הבטן שלי לא תגדל יותר. אף אחד מאיתנו לא יודעת לאן הבטן שלה עוד יכולה להתפתח עד סוף ההריון. בינתיים אני סובלת מרגשי נחיתות ופוחדת שכאן זה ייעצר. אמאל'ה.
5. עין הרע. אף פעם לא התייחסתי לעין הרע. אבל מאז שאני בהיריון, כל מחמאה משולה לפוטנציאל לעין הרע. בבקשה אל תחמיאו לנו.
6. תרגילי יוגה יגרמו לה להגיע למקומות שהיא לא אמורה להגיע אליהם. את שיעורי היוגה סוגרים בתנוחות הפוכות. מאז שגיליתי שאמסני בהריון אני רבת לעשות אותן למרות שכולם אמרו לי שזה אפשרי מבחינה רפואית. אני באמת באמת מפחדת שהעוברית תתהפך עלי ותגיע לי לגרון.
7. אני מתה מפחד שהיא תזכור אנשים רגוזים. כשאני נתקלת (לצערי) באנשים כועסים, אני חוששת שהם ייטמעו בזיכרון העוברי שלה. אני מניחה על הבטן את שתי ידיי שהיא לא תשמע ולא תושפע מהם חלילה. ושחס ושלום לא תהיה לה טראומה.
8. תרחישי לידה איומים. מאז ההריון פתחתי פטיש של קריאת סיפורי לידה. כמה שיותר ארוך – יותר טוב, שאני אהיה כמה שיותר מוכנה. אבל תודו שיש סיפורים מאד מפחידים.
9. החודש התשיעי הנורא. כולם, אבל כולם מתריעים מפני החודש התשיעי הנורא – יהיה לך חם, לא תוכלי לזוז, תרוצי לשירותים כל שניה. אני אהיה חייבת לעבור אותו, אז למה להלחיץ שאני כבר לחוצה ממילא?
10. האצבעות שלה. אני נולדתי עם אצבע אחת ברגליים שנוטה ימינה. מבחינת אמא שלי זה היה אסון. חשבתי שהתגברתי על הפחדים של אמא שלי, אבל בעצם אני מאחלת לקטנה בכל ליבי – שתצא עם אצבעות נהדרות ומושלמות, גם ברגליים וגם בידיים. שחלילה אמא שלי לא תציק גם לה.
עוברית יקרה שלי. את עושה את העבודה נפלא, כל הכבוד. בואי נתנחם בכך שהמהלכים הגופניים שאנחנו עוברות מנותקות מאוד מהשטויות שיש לאימא שלך בראש. מחכה כבר שנתראה.