"המצב" הגיע גם אלינו
עד לפני כמה ימים, המצב היה ממני והלאה. נכון שמצב הרוח הכללי לא היה בשמיים, אבל היי, יש לנו תינוקת בת 4 חדשים שמבט אחד בתוך עיניה מפיח בי בכל בוקר אופטימיות חדשה שמעפילה על כל דיווחי החדשות באשר הם. המצב בדרום נשאר, ובכן, בדרום, כך שאת ראשי המשכתי להטמין בתוך הטרמפולינה של שירה בין ארבעת קירותיו של ביתנו החמים.
אבל ביום אחד, ה"מצב" הגיע גם אליי, ומיד הפכתי להיות ההיא מהטלוויזיה שצריכה להתחבא מהאזעקות, וצריכה לשמור על הבית והילדים בעת שבעלה נשלח לתגבר את הקרב.
זו הרגשה קשה של חוסר אונים. גם ככה המצב רגיש, כמו שאר התל אביבים אני מתחילה להתוודע לאימת האזעקות, שהפך אותי לאחת כזאת שקופץ לה הלב בכל פעם שאופנוע עובר בכביש ליד הבית.
יש לי תינוקת קטנה, שהבטחתי לה חיים טובים מאלה, ונכון שהיא לא מבינה אזעקות, אך עדיין עצוב לי כשאני מביטה בה ישנה ללא מפריע, בכלל לא מודעת למצב המדיני הקשה והכואב שאליו היא נולדה. ועכשיו עוד רוצים שאני "אעביר את זה" כשיוגב לא בסביבה?
איך משאירים אותי לבד איתה?
לא דמיינתי שבבת אחת, מבוגר אחראי אחד ייאלץ להתפקד ואני אשאר כאן על תקן מבוגרת אחראית יחידה. עד ששירה הגיעה, הייתה לי הפריבילגיה לסטות קצת לצדדים ולהרגיש את הרוח הקלה של חוסר האחריות מלטפת את פניי. כשאני ויוגב גידלנו את שירה בבטני, לא עשינו זאת כדי שנהיה מופרדים, ופתאום משאירים הורה יחיד במקום זוג הורים, דווקא בשעות הקשות ביותר.
תחזירו לי אותו ועכשיו, אתם שומעים? הוא אבא של שירה, ויש לו חובות כלפיה בדיוק כמו שלי יש. גם ככה ביום יום אני זאת שתמיד קמה אליה בלילה, אז עכשיו, כשיש מלחמה הוא הולך לישון לילות שלמים שם עם החבר'ה (פלוס צחוקים פלוס גיטרה), בעוד שאני אעשה לה אמבטיה, אשכיב אותה לישון, אטייל איתה בחוץ (קרוב למבנים מוגנים כמובן), אצחק יחד איתה, אאחוז בידה – וכל זה לבד!
בעוד שאני יותר ויותר נעצבת לקראת הימים שבאים, יוגב יותר ויותר מתרגש. גבר מסוג אלפא שכמוהו רק מחכה להיות בתוך אקשן כזה – גם להרגיש שהוא במרכז העניינים ולא נשאר מאחור, וגם לחזור להיות חייל בשטח חסר דאגות. סליחה, כן עם דאגות אבל מסוג אחר.
אז נכון שלאור המטרה הלאומית שלנו, זה לא בוגר להתבכיין על כמה ימים של לבד. אבל אני לא יכולה שלא להתאכזב ממציאות כזאת, בה שירה צריכה לעבור ימים ספורים בלי אבא שלה. אפילו שהיא לא תזכור את זה לעולם.