"ירדו לי המים בשבוע 32. זה היה ההריון הראשון שלי, אז חשבתי שאיבדתי שליטה בסוגרים. עד שהרופא הפנה אותי לבית החולים", מספרת קרן טליה יהודה (35), שאושפזה במחלקת הריון בסיכון בבית החולים הלל יפה. "חוויתי פחד מטורף, לא הבנתי מה קורה איתי ואיך מתמודדים עם לידה בשלב כזה, ופחדתי לאבד את התינוק. הייתי רק בשבוע 32 כשהגעתי לכאן, ותיארתי לעצמי שיש לי עוד חודשיים כדי להתכונן לקראת בואו של התינוק, ולעשות את כל הסידורים והקניות, ופתאום מצאתי את עצמי בסיטואציה אחרת לגמרי".

כל הנשים חולמות על היריון שליו, ביתי ורגוע, אך רבות סובלות מסיבוכים הרפואיים מטלטלים ועוצמתיים. בלית ברירה הן נאלצות לעזוב את בתיהן, בני הזוג והמשפחות ולהתאשפז במחלקות להיריון בסיכון, לעתים לשבועות ארוכים. הפרויקט "ממני אלייך" שמתעד את חוויותיהן הוא פרי יוזמתה של ד"ר רינת גבאי, מנהלת מחלקת "אם עובר" בהלל יפה.

"דברים קורים אחרת ממה שמתכננים. ירידת המים ממשיכה כל הזמן, אני יכולה רק להסתובב במחלקה כדי לא לגרום לפתיחה או צירים", מעידה טליה קרן. "בשבוע הראשון הייתי בטראומה ולחץ, אבל האחיות כאן הרגיעו אותי. בן הזוג שלי הביא לי מקרן ולפטופ, ואחרי שבוע שעברתי בין חדרים, קיבלתי חדר לבד. אני צוחקת על זה שאני בבית מלון עם שלוש ארוחות ביום. הספקתי להכיר כאן חברות, ואנחנו מעבירות בכיף ובצחוק את הזמן ביחד.

"קראתי את הסיפורים של הנשים שעברו אשפוז כמוני, וזה מאוד ריגש אותי לראות את הדברים מנקודת מבטה של האישה, ולא רק מצד הרופאים או האחיות. כל אחת חוותה כאן משהו אחר. בהשוואה אליהן אני במצב יותר טוב, כי היו שם נשים שעברו דימומים והגיעו בשבוע הרבה יותר מוקדם. אמנם גם התינוק שלי יוולד פג אבל נשים אחרות ילדו בשבועות יותר מוקדמים משלי, אני מתנחמת בזה וזה מפחית את הלחץ".

מעיין גפן, אחת האחיות העובדות במחלקה, היא זו שהופקדה על הפרויקט. היא עברה בין המטופלות בעבר ובהווה וביקשה מהן להעלות על הכתב את סיפורן האישי, מרגע הקבלה למחלקה ועד הלידה. "ביקשתי מהן לשתף בהלם שחוו כשהבינו שעליהן לצאת מהבית עד הלידה. רציתי שישתפו בקשת הרגשות שליוותה אותן לאורך השהייה במחלקה. בסיפורים שלהן המטופלות מייעצות בכנות אמיצה איך לעבור את הימים הקשים, מהיכן לשאוב כוח כדי לשרוד את התקופה הלא פשוטה זו, ואיך אפשר אפילו לגדול ולהתעצם מתוכה", היא מספרת. "הכתיבה הייתה עבורן תהליך תרפויטי שסייע להן לעבד את המסע שעברו. המציאות המורכבת הפכה לסיפור הגבורה שלהן".

לפי מעיין, המטופלות שקוראות את הסיפורים חשות מועצמות. "אני מקווה שעוד אנשים במחלקות בבתי חולים בארץ ירימו את הכפפה", אומרת מעיין, "לנשים יש כוח בלתי נגמר כשזה נוגע לילדים שלהן. הדאגה הזו לאדם הקטן שגדל בתוכנו והאהבה שאנו חשות אליו הופכות אותנו לאמיצות. הנשים שדמיינו לעצמן הריון נעים ומשפחתי בבית המוגן והבטוח עוברות לגור בבית החולים ונאלצות להתרחק מבן הזוג, מהילדים בבית ומהעבודה ולהסתגל לחיים שונים מאוד. הן עוברות מעקב רפואי וסיעודי קפדני מאוד, כדי שנוכל להגן עליהן הכי טוב שאנו יודעים. יש רגעים מבהילים של דימום פתאומי, לחץ דם גבוה, האטות בדופק של העובר, מצבי חירום בהם הן חוות פחד תהומי ומובהלות לחדר לידה להשגחה נמרצת עד שאנו משוכנעים שהסכנה חלפה".

עד כה איגדה מעיין עשרות סיפורים מרגשים של נשים צעירות שילדו לידות שקטות בעברן ומגיעות אל המסע הזה עם חששות גדולים. אלה נשים שחוו עשרות הפלות, ירידות מים מוקדמות מאוד, זיהומים ורעלת הריון קשה. "לאורך הדרך הן יוצרות חברויות אמיצות עם מטופלות אחרות וגם המשפחות מכירות ומעניקות תמיכה והקשבה. הן מגיעות לפתיחות רגשית גם עם הצוות ואנחנו עושים כל שביכולתנו כדי לאפשר להן הרגשה של בית. הרבה סיבות הביאו אותן אלינו, ולכולן ומכנה משותף אחד: הן יעשו הכל כדי לשמור על התינוק שבבטנן".  הן נשים חזקות, אמיצות ומלאות אהבה, ואת האהבה הזו הנשית, הכנה והחומלת, הן הצליחו להעביר הלאה בכתיבה".

"אני מודה על כל רגע שהייתי שם"

נור דראוושה (36) מכפר קרע היא אימא לתאומות בנות שנה, מרים ונדיה. כשהייתה בשבוע 23 הגיעה למחלקת הריון בסיכון בהלל יפה. "אני זוכרת את התאריך כי זו הייתה תקופה מאוד משמעותית בחיי. מרים ונדיה הגיעו אחרי עשר שנים של ציפייה ונסיונות. ההריון שלהן היה אחרי IVF, והריון תאומים מוגדר כהריון בסיכון, כך שהיינו במעקב החל מהשבוע הרביעי. בסקירה המוקדמת התבשרנו שיש לי צוואר רחם מקוצר משמעותית, מה שאומר סיכון ללידה מוקדמת.

"שבוע לאחר מכן התקבלה החלטה שאצא לשמירת הריון, לאחר שבוע נוסף היה לי דימום וצוואר הרחם המשיך להתקצר. אחרי הסקירה המורחבת התקבלה החלטה שעליי לקבל 2 מנות של זריקה להבשלת הריאות בבית החולים. בעודי ממתינה לקבלת הזריקה השניה, הגיעו אליי רופאות ואמרו לי: 'נור, תכירי, זה הבית החדש שלך. את נשארת כאן עד הלידה'. הסתבר שצוואר הרחם התקצר והייתה פתיחה אחת ולא רצו לקחת סיכון. הם רצו שאהיה בשמירה הדוקה, תחת העיניים שלהם".

זוכרת מה הרגשת באותם הרגעים?

"שעולמי חרב עליי. אני טיפוס מאוד ביתי ולא אוהבת לצאת מאזור הנוחות שלי. אף פעם לא הייתי מאושפזת בבית החולים והיה לי קשה להיות באשפוז ממושך, מה גם שאת לא יודעת מתי תלכי הביתה ואם תלכי בידיים מלאות או לא. קיבלתי את הבשורה ממש קשה, בעלי וכל המשפחה הרגיעו אותי ואמרו שיותר טוב שאהיה שם בהשגחה של 24/7 ושזה למען מטרה טובה. היו לי משברים והיו ימים קשים שבכיתי ורציתי הביתה. לא הכנתי כלום, הייתי רק בשבוע 23, במחצית הדרך, ולא הייתי מוכנה לזה נפשית ורגשית. אך עבדתי על עצמי והפנמתי שזה למען מטרה טובה וייגמר מתישהו, והחלטתי לאהוב את מה שיש לי".

בתמיכת האחיות, המשפחה והעובדת הסוציאלית של בית החולים ("היא עזרה לנו בלי סוף"), נור התחילה להרגיש טוב יותר בתקופת האשפוז. "עד שנתנו לי חדר משלי הייתי בחדר עם עוד בנות שהתחלפו כל הזמן. זה היה קשה, כי אני סוליסטית ומעדיפה לבד ולא עם אנשים שאני לא מכירה. כשהעבירו אותי לחדר משלי, בניתי לעצמי שגרת יום יחד עם מטופלות שהיו במצב דומה לשלי. נקשרנו אחת לשנייה. היינו מסנכרנות מוניטורים ביחד ויוצאות לאכול ולהתאוורר".

בשבוע 29 החלה להתפתח אצל נור לידה. "היו לי כאבים לא מוכרים. עשו לי מוניטור שלא הראה צירים, אבל הרגשתי כאבים עזים והיה לי דימום. בדיקה נוספת הראתה שצוואר הרחם מחוק ויש לי פתיחה 3. היום אני מודה על כל רגע שהייתי שם, כי אם לא הייתי שם אני לא יודעת איך הלידה הייתה מסתיימת".

מה היה לך הכי קשה במהלך האשפוז?

"היו לי שני משברים. במשבר הראשון הוציאו אותי מהחדר שלי כי הכניסו מישהי לבידוד, והעבירו אותי לחדר עם שתי נשים נוספות. המשבר השני קרה בשבוע 27. הלכתי לאולטראסאונד וכשחזרתי ראיתי עוד מיטה בחדר. לא הכינו אותי לזה וזה מאוד השפיע עליי. באותו היום מצאתי את עצמי בחדר הלידה בעקבות האטה בדופק של אחת העובריות, אך אחרי כמה שעות הכל הסתדר וחזרתי למחלקת 'אם ועובר', שם נתנו לי את המנה השנייה של הבשלת ריאות. העובדה שקיבלתי ארבע זריקות במהלך האשפוז עזרה לבנות לנשום עצמאית מהרגע הראשון שנולדו, למרות שהן נולדו מוקדם וכל אחת מהן שקלה פחות מקילו".

מה עזר לך במהלך השהות שלך במחלקה?

"התמיכה שקיבלתי מהצוות והמענה לכל צרכיי. העובדת הסוציאלית נתנה לי את מלוא התמיכה וידעה מתי לבוא. אני מודה לכל אחת מהאחיות והרופאות הרגישות שטיפלו בי, וממליצה לקבל באהבה את המצב למרות הקושי. אפשר ליהנות מהתקופה הזו ולעשות את מה שאתן אוהבות לעשות. אתן נמצאות בידיים טובות ויש מישהו שדואג לכן".