ארוחת ליל הסדר עם תינוק היא סיפור יודע מראש, ההורים הטריים מגיעים עם תינוק החדש וההתלהבות חוגגת: התינוק הרך מתחיל לעבור מיד ליד, לקבל חיבוקים ונשיקות מכל הנוכחים. "בואו, תנו לנו להינות ממנה קצת"; "תראו כמה הוא עירני, צוחק ומחייך"; "תראו כמה הוא מדבר ומקשקש" וזה ממשיך בשלל ורסיות וצלילים. אבל אז משהו קורה ליצור הקטן והמתוק, והוא מתחיל לקטר, ולהיות חסר מנוחה, ולא משנה מה תעשו - אם זה לנדנד, לשאת אותו במנשא, להניק או לתת לו אוכל, ידיים של אמא ואבא - התינוק פשוט לא נרגע.
מפתיע, הא? עכשיו תוסיפו לכל האי שקט הזה גם את צקצוקי המשפחה והצעות ההרגעה של כל אחד מסועדי השולחן. לכולם יש עצה שימושית איך לטפל בבעיה. וזה לא נגמר שם: שכן גם לאחר שהארוחה נגמרת - הלילה הופך לסיוט, הקטן נרדם לשעה-שעתיים ומתעורר, נרדם ומתעורר, ואתם מחליטים ששנה הבאה את הסדר את עושים רק שלושתיכם בבית.
למה זה קורה? ובכן, יש לזה נימוק ביולוגי מדעי פר אקסלנס: כיצורים חיים, יש לנו שתי מערכות הורמונליות עצביות בגוף שמאזנות זו את זו.
המערכת הסימפטתית היא מערכת האחראית על מנגנון ההשרדות שלנו, היא מופעלת במצבי לחץ, כשחל שינוי כלשהו, בסביבה שלנו או כשיש גירויים רביים, אקשן, פחד ועוד. במערכת זו מופרש הורמון ה"אדנלין".
המערכת הפרהסימפטתית היא מערכת שאחראית על השינה, העיכול, הסוגרים, לידה, הנקה, מערכת החיסון, הרבייה וכו. מערכת זו מופעלת במצבי רוגע, שלווה ונינוחות.
כאשר אנחנו נמצאים בסיטואציה מלחיצה, במערכת הסימפטתית משתחרר אדרנלין לגוף בכמות גבוהה ובשחרור חד, מה שמעכב את המערכת הפרה סימפטתית ומכן נובע חוסר השקט.
עבור תינוקות, מצב כמו ארוחת סדר עם ריבוי אנשים, צלילים וקולות עלול להוות גירוי מאוד מאוד משמעותי. הפעלת "המערכת הסימפטתית" תיגרום להפרשת "אדרנלין" בגוף תינוק, וכתוצאה מכך יווצר מצב שבו התינוק לא יצליח להירדם, יתקשה לאכול בצורה אפקטיבית. במידה והוא כן יסכים לאכול, העיכול עשוי להיות פחות אפקטיבי: יותר גזים, פליטות, גרעפסים, הפסקות מרובות באוכל ועוד. בנוסף, הפרשה מוגברת של "אדרנלין" לאורך זמן, יכולה להכניס את התינוק לתחושת של "עייפות יתר", שתגרום הפרשה נוספת של "אדרנלין" כך שנוצר "מעגל קסמים" שיכול לגרור לילות שלמים ללא שינה הרבה אחרי שליל-הסדר נגמר.
איך תזהו את הסימנים מבעוד מועד?
אמנם התינוק אינו מדבר אבל הוא בהחלט יודע להגיד לנו באמצעות שפת הגוף שהופעלה אצלו "המערכת סימפטתית", והוא נמצא במצוקה. אנחנו רק צריכים לדעת לקרוא את הסימנים:
קול: התינוק יהיה קולני יותר – ידבר בקול רם, יקשקש, יצחק מדי עד כדי בכי
מבט: התינוק שלנו, יבהה בחלל כניסיון להתנתק, יתקשה למקד את מבטו ויסתכל לכל עבר.
אוכל: התינוק יתקשה לאכול או לחלופין יסרב לאכול. יכולה להיות עלייה בכמות הגזים, הפליטות וכדומה.
שינה: התינוק שלנו יתקשה להירדם גם בחדר מבודד.
כל הסימנים הללו בניגוד למה שיגידו ה "דודות" מעידים כי התינוק נימצא בעודף גירויים, הוא לא "סקרן", "מתעניין" או "נהנה", הוא במצוקה.
מה עושים?
הכינו את היום מראש: בכדי שהתינוק לא יגיע לארוחה בעייפות יתר, ודאו שהוא לא מפספס שינה או ארוחה. כמו כן חשוב ששנת הבוקר כמו גם שנת הצהריים יהיו שינות טובות ואפקטיבית. אם אתם מארחים את הסדר אצלכם ותהיו עסוקים כל אותו היום בהכנות, נסו לבקש ממישהו קרוב שיהיה עם תינוקכם, שיוודא שיישן ויאכל בזמן.
זהו סימנים מקדימים: ברגע שאתם מזהים סימנים ראשונים לחוסר שקט, הפעילו אצל תינוקכם את המערכת "הפרה סימפטתית" (זו שאחראית על השינה, העיכול וכו, מופעלת במצבי שלווה, רוגע ונינוחות). כלומר: דאגו לייצר לתינוק אווירה נעימה ונינוחה כשאתם מזהים את הסימנים הראשונים. אל תחכו לבכי! כנסו מיד לחדר שקט, שהתאורה בו חלשה ואין בו כמעט אנשים, האכילו את התינוק בנחת ותרדימו אותו באותו החדר.
אל תפחדו משינה: גם אם התינוק מתחיל להראות סימני עייפות בתחילת הערב, אל תנסו "למשוך" אותו. הרי עדיף שהתינוק יישן מעט, יאגור כוחות מאשר שיהיה עם רמות גבוהות של אדרנלין למשך כל הערב. עדיף תינוק נינוח מדודה מרוצה.
העזרו במנשא: אם אין באפשרותכם להרדים את התינוק בחדר אחר, אם אין כזה חדר, או אם הוא לא מספיק שקט או כי יש בו תנועה מתמדת של אנשים, מנשא זה הפתרון עבורכם. הכניסו את התינוק למנשא (כאשר פניו לכיוונכם), גשו לפינה שקטה יותר, הרגיעו את האווירה ונסו לתת מענה למה שהוא זקוק לו כרגע, באופן שקט ואינטימי.
היו קשובים לרחשי לבכם: אפילו אם אנשים אחרים לא חושבים כמוכם, אם זיהיתם שהתינוק זקוק למשהו, נסו לתת לו מענה. לפעמים ריבוי עצות או כיווני מחשבה אחרים יכולים לבלבל אתכם ולגרום לכם להרגיש חסרי בטחון, את התחושה הזו אתם מעבירים לתינוקכם שכמובן משפיעה גם היא על ההתנגות שלו. אתם ההורים הכי טובים לילדים שלכם ומעצם היותכם כאלה, אתם יודעים שזה מה שהוא צריך עכשיו גם אם למישהו אחר , זה נראה אחרת.
הכותבת: לריסה גינת, אמא לאביגיל (3.9) ונעמי (8 חודשים) בעלים ומפתחת SmallTalk – לדבר עם תינוקות. לקבלת מתנה מלריסה מיני קורס "לדבר עם תינוקות", לחצו כאן.