"לד"ר קנטי", אני מודיעה בהתרגשות לאחות (שלא הפסיקה להסתכל לי על הבטן), והפלא זה פלא: השם הזה יפתח לא רק את דלת הזכוכית עם סימן ה"אין כניסה" הענקי, שנפתחת רק להריוניות מתקדמות ואנשי צוות מורשים, אלא גם את כל הדלתות האחרות, כל הדרך עד חדר הלידה.
חשמל וניצוצות באוויר
בשנים האחרונות הפך ד"ר חגי קנטי לאגדה בקרב ההריוניות, ובעיקר בקרב אלה שנאלצות לשמוע שהעובר המצטיין שלהם נמצא במצג עכוז. שמו עובר מפה לאוזן, מופיע כמעט בכל פורום אפשרי והתורים אליו עמוסים חודשים קדימה. הוא נחשב כיום למומחה מספר אחת בארץ בהיפוך עוברים חיצוני ואחראי על היפוכם של אלפי תינוקות בשנה.
האמת? אני מופתעת, ולא מצליחה להבין את מפלס ההתרגשות שמציף אותי. אחרי הכל, מדובר בהליך רפואי קצר שאמור לקחת לא יותר מדקה, אך מסתבר שמשהו בתמהיל הזה של חדר לידה, אישה בהריון ועובר שתיכף הולך לשנות כיוון, גורמים ללא מעט ניצוצות באוויר.
בחדר מחכה לו מיכל, הנמצאת בשבוע 36 להריונה הראשון, שהגיעה להיפוך מלווה בבן זוגה ואמה. היא בדיוק מסיימת את מעקב המוניטור וניכר שהדבר שהכי הייתה רוצה עכשיו זה שכל הדבר הזה יהיה מאחוריה.
להכניס ראש בריא למיטה חולה?
ד"ר קנטי, מצידו, לא מפסיק לחייך. "מוכנה?", הוא שואל ומניח יד עדינה על הבטן. היד העדינה הזו תפעיל לא מעט לחץ בדקות הקרובות, אבל החיוך לא ייעלם אפילו לרגע. הוא מציץ בתוצאות המוניטור ("קצת צירים, אנחנו כנראה קצת מתרגשים") ומוודא שהקליינט שלו לא קיבל רגליים קרות והסתובב. צ'אנס אחרון? העובר נותר עקשן והפוך וממשיך להחזיק בסטטוס "מצג עכוז". אין מנוס מלהתחיל בהיפוך החיצוני.
עם כל הכבוד לשמחה ולהתרגשות, אי אפשר להתעלם מהעובדה שההיפוך החיצוני זכה לשם בעייתי משהו בעולם ההריון והלידה. לא מעט סיפורי זוועה נקשרו בו: על כך שהוא עלול לגרום לירידה בדופק העובר, להיפרדות שליה ולדימומים, שדי בהם בשביל לגרום לכל הריונית ברת דעת לעשות פזצטה על שולחן הניתוח הקיסרי. אז למה בעצם להכניס ראש בריא, אך הפוך, למיטת ההיפוך? נראה שאין הריונית שלא העבירה את השאלה הזו אינספור פעמים בראשה, רגע לפני שהיא מסרה את בטנה לידיו של המהפֶך.
למה בעצם יצא להיפוך החיצוני שם רע כל כך?
ולמה מתאמצים להפוך אותו? אם הוא הפוך, אז הוא הפוך. למה להתערב?
ד"ר קנטי חוזר שוב לעבר ומסביר: "אם מסתכלים לאחור, מבינים ששתי האופציות האחרות שעמדו בפני אישה שעוברה היה במצג עכוז היו גרועות יותר: לידת עכוז נחשבה ללידה המסכנת את האם והעובר, וגם ניתוחים קיסריים בתקופה ההיא היו מסוכנים יותר: הם היו מבוצעים תחת הרדמה כללית, שהשלכותיה ידועות, ולכן ניסו להפוך את העובר בכל מחיר.
"היום, למרות שניתוחים קיסריים הרבה פחות מסוכנים מבעבר, אנחנו מעדיפים לנסות היפוך חיצוני על מנת שהאישה תוכל ללדת בלידה נרתיקית, הנחשבת ללידה האידיאלית. אמצעי הבקרה מסייעים בעדנו למזער את הסכנות, ואם ההיפוך לא מצליח, אופציה שצריך לקחת בחשבון, אז גם ככה האישה תגיע לניתוח קיסרי. אז למה לא לנסות?"
"תוך דקה זה היה מאחוריי"
ואכן, זו בדיוק המחשבה שהניעה את מיכל, בת 30, מאזור המרכז, שגילתה בבדיקה שגרתית בשבוע 30 להריונה שהעובר שלה במצג עכוז. "בהתחלה לקחתי את זה מאד קשה, כי רציתי לחוות את חווית הלידה. זה ההריון הראשון שלי ולא רציתי ניתוח קיסרי, שההתאוששות ממנו איטית ומורכבת יותר ומחייבת כמעט תמיד ניתוחים קיסריים גם בלידות הבאות. הבנתי שהסבירות שהוא יתהפך לבד נמוכה, ועדיין בכל בדיקה הייתי מתאכזבת מחדש".
בד בבד עם הדיבורים על ניתוח קיסרי, הרופא שלה הציע לנסות את אופציית ההיפוך חיצוני. "אמרתי לעצמי שאין סיבה שלא אנסה, מקסימום נגיע לקיסרי, שאותו הייתי צריכה לעבור גם ככה. כל כך רציתי ללדת בלידה רגילה, שהחלטתי שאני הולכת על זה".
מאיה, 33, תל אביבית, הופתעה גם היא לגלות שהעוברית שלה הפוכה, אך מכאן ועד שהסכימה ללכת על אופציית ההיפוך הדרך לא הייתה קצרה, ובעיקר מלאת חששות. "כשהתחלתי לברר על ההיפוך, שמעתי בעיקר על הסיבוכים שיכולים לקרות והייתה לי התלבטות רצינית", היא מספרת. "אבל אני אדם מאד ריאלי, והחלטתי לשמוע קצת יותר ברצינות על הנושא. נפגשנו עם ד"ר קנטי שהסביר לנו שהיום הסכנות מזעריות, אל מול האפשרות האחרת – ללדת בקיסרי. זו הייתה הפגישה הכי קצרה שהייתה לי עם רופא, וכשיצאנו ממנו ידענו שאנחנו הולכים על זה בלב שלם".
גם מיכל וגם מאיה מספרות שחששו שההיפוך החיצוני, הכרוך בהפעלת לא מעט כוח פיזי על הבטן, יהיה כואב, אך החשש הזה נגוז במהירה. הן נדרשו להרפיה מוחלטת, דרישה לא פשוטה מהריונית מתקדמת, אבל מהר מאד הבינו כי זו הדרך היחידה לגרום לכך לקרות. "אומנם מדובר בתחושת אי נוחות מסוימת, אל לא כואב", אומרת מאיה. "עשיתי דמיון מודרך, נשמתי עמוק ותוך דקה, זה כבר היה מאחוריי".
עושים את זה ביחד
באם הריונן תקין והם נמצאות מתאימות לכך, המגמה היום היא להמליץ להריוניות שעוברן במצג עכוז על היפוך חיצוני, אך שורשיה של המגמה הזו נעוצים אי שם בתחילת שנות ה-80. בשנים אלה היה ד"ר קנטי רופא צעיר ומלא פאשן בבית החולים "הדסה" בירושלים, ושם החל לצבור את הניסיון הראשוני שלו בהיפוכים. בשנת 1988 הוא מגיע לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, בו הוא נמצא עד היום, ומביא עמו את בשורת ההיפוך החיצוני. "הייתה לא מעט ספקנות כלפי הנושא הזה", הוא נזכר, "אך למזלי, הרופאים הבכירים בבית החולים היו פתוחים, הכירו היטב את הספרות המקצועית, והבינו כי מדובר באופציה שיכולה לשנות על פיה את מהלך הלידה".
עד לפני שנתיים, ד"ר קנטי היה הרופא הכמעט יחידי בארץ שביצע היפוך חיצוני, וזו הסיבה, אגב, שבעטיה צבר את ניסיונו הרב ("פשוט לא היו מספיק רופאים שעסקו בכך"). באמתחתו נמצאים למעלה מ-4000 היפוכים, והניסיון, כלי מרכזי להצלחת ההיפוך, מושך אליו הריוניות מכל הארץ. יש לציין כי היום, יותר ויותר בתי חולים הבינו כי מדובר בשירות נדרש והם מכשירים רופאים המציעים את השירות הזה לקהל היולדות הלחוצות.
האם נדרשת הכשרה מיוחדת? כל רופא יכול להפוך עוברים?
"בעיקרון, כל רופא נשים יכול להפך, אך הוא צריך לדעת מה אתה עושה. אין הכשרה מקצועית, מדובר בלימוד עצמי ועם הזמן והניסיון הטכניקה משתכללים. הבעיה שאין הרבה רופאים שעושים את זה, ואליי, למשל, מתלווים לא מעט רופאים בשביל ללמוד. בגלל שהיחס להיפוך השתנה מאד בשנים האחרונות, הביקוש עולה ורוב המרכזים הרפואיים עושים מאמצים להעניק את השירות הזה, בהתאם לצורך".
ועל איזה אחוזי ההצלחה אנחנו מדברים?
"בלידות ראשונות מדובר באחוזי הצלחה של בין 40 עד 50 אחוזים בלבד. בלידות חוזרות אחוזי ההצלחה גדלים ומדובר ב-80-90 אחוזים של נשים שעוברן התהפך והן ילדו בלידה רגילה. כמובן שככל שהניסיון של הרופא המבצע את ההיפוך גדול יותר, כך עולים סיכויי ההצלחה".
ד"ר קנטי מאתר את ראשו של העובר ומתחיל לסובב. להפוך, אמרתם? המילה הזו לא הייתה מדויקת יותר מעולם: הוא פשוט מסיט את ראשו של העובר, תוך התבוננות בלתי פוסקת באולטרסאונד, ודוחק אותו למטה. הלחץ שהוא מפעיל ("רק על הבטן, בשום פנים ואופן לא על העובר"), גורם לעובר להחליק למטה. הוא בודק שוב באולטרסאונד, יש לנו חצי סיבוב.
שני הניסיונות הראשונים לא צולחים. העובר החמקמק מחליק לו מבין הידיים, על אף הכוח הפיזי המתון שהוא מפעיל. "את מעולה, זה אני", הוא כמעט מתנצל, "את עושה עבודה מצוינת". מיכל מתחילה קצת להילחץ. "זה לא מסוכן אחרי שני ניסיונות?", היא שואלת. "בואי נעשה הפסקה קצרה, ננוח קצת ונמשיך", הוא מרגיע אותה ויוצא מהחדר.
אני חושבת שאני מזהה קצה של אכזבה על פניו. ניכר עליו שהוא ממש רוצה שזה יצליח, משתוקק להעניק לה את מה שהיא חולמת עליו. "אנחנו לא מתייאשים", הוא זורק לאוויר, אולי מזכיר לעצמו.
הסיבוב השלישי מתחיל וסף ההתרגשות בחדר עולה. בן זוגה מלטף את ידה ומיכל עוצמת את עיניה ומרפה בצורה מדהימה. "חצי סיבוב", הוא מודיע, מרוכז כולו. "ויש לנו את זה. העובר שלך הפוך".
רכבת הפתעות בחדר לידה
קשה לתאר את ההתרגשות בחדר הלידה. דמעות זולגות (אפילו כמה שלי מצטרפות) ומיכל מחבקת את ידו של ד"ר קנטי. "תודה שנתת לי את מה שכל כך רציתי", היא אומרת לו בהתרגשות. היא נשארת לסשן נוסף של מוניטור, שלאחריו, אם הכל תקין, היא תשתחרר. היא יודעת שעכשיו תוכל לעבור את הלידה עליה חלמה, לחוות אותה כפי שהייתה רוצה ומעל הכל: להימנע מניתוח קיסרי.
על אף שעשה זאת אינספור פעמים, ד"ר קנטי מתרגש גם הוא. "זו תחושה נפלאה להעניק למישהו משהו שהוא כל כך רוצה", הוא מסביר. "אבל חשוב לזכור שחלק בלתי נפרד מההצלחה הזו היא ההריונית עצמה, זו לגמרי עבודת צוות. האווירה הטובה, הקשר והאמון ההדדי בינינו - בלעדיהם זה לא היה מצליח". הוא מסמן עוד וי על הלוח המחיק בחדר לידה: "היפוך חיצוני: מוצלח". עוד יום ברכבת ההפתעות של חדר לידה.
שבוע לאחר מכן, בשבוע 38, מיכל יולדת את בנה הבכור. לידה רגילה, אפילו בלי אפידורל. "זו הייתה אחת החווית הנפלאות שחוויתי בחיי", היא מסכמת, "ואני לא יכולה לדמיין את בואו של בני הראשון לעולם בדרך אחרת. זכיתי ללדת בדרך בה רציתי".