אבישי כבר כמעט בן שנתיים, מכל עבר נשמעים קולות ולחצים לילד נוסף. מידי פעם אני עוצמת את עיני מדמיינת איך זה יהיה וחושבת על כך שאולי באמת הגיע הזמן.
אני מתעלמת מטיפולי הפוריות הקשים שעברתי, מהניתוח הקיסרי מהגיהינום שלאחריו הוא נולד, מהדיכאון לאחר הלידה ואומרת לעצמי, למה לא? היום ממרחק הזמן זה לא נראה כל כך קשה. אז קצת בכיתי, קצת כאב, מה קרה, לא היה שווה?
ואז אני נזכרת: אני ובעלי נשאי טייזקס
הלב שלי נצבט בכאב. גם אם אצליח להתגבר על הבעיות שהובילו אותנו לזרועות טיפולי הפוריות, וגם אם אקח כדור שימחק ממוחי את זיכרון הכאבים מהניתוח הקיסרי שהסתבך, וגם אם אצליח להתעלם לחלוטין מהדיכאון לאחר הלידה שפקד אותי ברוב חוצפתו, יש עובדה אחת שלא אצליח לשנות - גם אני וגם בעלי נשאים של גן הטייזקס.
הטייזקס היא מחלה מאד קשה שבמידה והתינוק חולה בה, הוא ימות ממנה בשנים הראשונות לחייו. אני מודעת לסטטיסטיקה הנוראית – סיכוי של 1 ל- 4 שהעובר יהיה חולה ואצטרך לעבור הפלה. סיכוי של 1 ל-4 . נורא.
בהריון עם אבישי, במהלך אחד עשר השבועות הראשונים להריון, עד לביצוע בדיקת סיסי השיליה, לא ידעה נפשי מנוח. ידעתי שלאחר חמש שנות טיפולים נכנסתי להריון וידעתי שהאפשרות לשמוח על ההריון עדיין רחוקה ממני ושאסור לי לספר לאיש על כך כי ייתכן והוא יסתיים ממש בתחילת הדרך.
הרופאים העמידו בפני שתי אפשרויות: לעבור בדיקת סיסי שיליה לאחר השבוע העשירי להריון או להמתין לבדיקת מי שפיר בשבוע השישה עשר. נאמר לי שהסיכוי להפלה בעקבות בדיקת סיסי שיליה גבוה יותר מהסיכון בדיקור מי שפיר אבל היתרונות הן שהבדיקה מבוצעת בשלבים הראשונים של ההריון וכך אם במקרה התשובה חיובית והעובר חולה, אין צורך בגרידה.
ביקשתי מהעובר: בבקשה תהיה בריא, או רק נשא כמוני
מבחינתי שתי האופציות נשמעו נוראיות. רציתי שימציאו לי אופציה שלישית, אולי איזה קוסם או פיה טובה שתניח את ידה על בטני כבר עכשיו ותגלה לי מה מצבו של העובר. מסיבות מובנות, החלטתי לשמור את האופציה השלישית לעצמי ולא לשתף בה את הרופאים.
לאחר התייעצויות עם מליון אנשים שהניבו מליון תשובות שונות, החלטנו לבצע בדיקת סיסי שילייה.
הכנתי טבלת ייאוש וכל יום שעבר נראה כמו נצח.
עד הבדיקה דיברתי מידי יום אל העובר "בבקשה תהיה בריא, או לפחות רק נשא כמוני" התחננתי לפניו. מידי פעם כשההמתנה הפכה בלתי נסבלת הטחתי בבעלי משפטי ייאוש, המשפט שעשיתי בו את השימוש הרב ביותר היה: "אם אחרי כל מה שעברתי בחמש השנים האחרונות העובר חולה אני קופצת מהגג".
בעלי לא התרגש, וחוץ מזה גרנו באותה תקופה בבית צמוד קרקע (מקסימום הייתי שוברת רגל. או יד) והנה כמו כל דבר בחיים גם השבועות הקשים של ההמתנה לבדיקה עברו.
הגעתי אל בית החולים במצב קטטוני, אחרי לילה לבן של שיחות ארוכות עם בורא עולם.
לפתע הרגשתי משהו נדחק לתוכי בחוזקה
ההוראות של האחות היו פשוטות. לשתות בבוקר ליטר וחצי של מים ולא ללכת לשירותים עד לביצוע הבדיקה. כמו ילדה טובה עשיתי כל מה שנתבקשתי. שתיתי ושתיתי כפי שלא שתיתי מעולם.
הגעתי לחדר הבדיקות והמתנתי בציפייה דרוכה. הפרופסור לא הגיע עדיין. כל דקה שחלפה עברה לאט לאט. הרגשתי כמו שמרגישה כל אישה ששותה ליטר וחצי מים במהלך 20 דקות. הייתי חייבת לשירותים.
בעלי ניגש לפקידה. "לא, הפרופסור עדין לא הגיע, ולא, אסור לי ללכת לשירותים", כלומר, אני יכולה ללכת לשירותים אבל אז אני אצטרך שוב לשתות ליטר וחצי של מים. העדפתי להתאפק.
לאחר זמן רב הגיע הפרופסור.
הבטתי בו במבט אומלל והוא ליטף את ראשי והבטיח להזדרז. בקושי הצלחתי לקום מהכיסא. הייתי בטוחה שבעוד דקה הכל ישתחרר ואעשה לעצמי בושות. עם רגלים מקופלות הצלחתי להזדחל ולשכב על מיטת הטיפולים. להפתעתי נאמר לי לפסק את רגלי פיסוק גדול. איך לעזאזל ניתן לפסק את הרגלים? ולא סתם לפסק, פיסוק גדול! הלו! אני צריכה פיפי!
בעלי הביט בפרופסור ובשכל רב שם במהירות את ידו על עיני וביקש ממני לעצום אותן ולא לפתוח עד שהוא יגיד לי. אחזתי בו חזק ולפתע הרגשתי כאב עצום. משהו נדחק לתוכי בחוזקה.
"העובר שלך יותר מוצלח ממך ומבעלך ביחד"
דיברתי לעצמי בלב "תתאפקי, תתאפקי, הכל למען מטרה טובה. זה לא יפה לעשות פיפי על פרופסור כל כך מכובד....". לרגע פקחתי את עיני וראיתי את הפרופסור אוחז מזרק שבראשו מחט ענקית באורך של מערוך מטבח ממוצע.
מיד סגרתי את רגליי ואמרתי "לא, אני לא מוכנה שתעשה לי עם הדבר הזה שום דבר", והוא רק חייך ואמר "זהו סיימתי, תני לי רק לבדוק שיש מספיק חומר על מנת שלא נצטרך לבצע בדיקה חוזרת", אך אני כבר לא שמעתי את סיום דבריו, מיד קפצתי מהמיטה ורצתי לשירותים הסמוכים.
לא חשבתי על הכאב, לא חשבתי על התוצאות, רק רציתי לעשות פיפי. מעולם לא חשבתי שאצליח ליהנות כל כך מדבר כה פעוט. כשחזרתי לחדר וחיוך ענקי מרוח על פני נאמר לי שכעת נותר להמתין לתוצאות.
הימים עברו באיטיות, והחיים עצרו מלכת, לא אכלתי, לא ישנתי, לא יכולתי להתרכז בכלום, הפכתי לצל אדם, כל זה עד לשיחת הטלפון מהמכון לגנטיקה בבית החולים. "גברת מאירה? אני מפריעה לך?" ואני שכבר זיהיתי את קול הפקידה אמרתי "בבקשה תגידי לי את התשובה!". הפקידה צחקה "תנשמי! העובר יותר מוצלח מבעלך וממך ביחד. אתם נשאים, ואילו הוא בריא ואפילו לא נשא".
נשימתי נעתקה ולמשך מספר שניות לא יכולתי לדבר, "רוצה לדעת מה יש לך? בן או בת?" היא שאלה. "כן" עניתי. "יש לך בן. יש לך בן והוא בריא". את הצרחה שצרחתי לאותה פקידה בטלפון שמעו בוודאי עד אילת. יש לי מזל שהיא החליטה לא לתבוע אותי על הנזקים שגרמתי לשמיעה שלה.
אז בעזרת השם יש לי בן. יש לי בן והוא בריא. ומה עכשיו? הכל מהתחלה? אין לי תשובה. אני באמת לא יודעת מה אעשה.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן