אם ישאלו אתכן מהי תופעת הלוואי הכי נפוצה בהיריון, תענו "בחילות בוקר" במקהלה. לא ככה? גם לורה ליפשיץ, עיתונאית אמריקאית, ידעה שצפויות לה בחילות כשנכנסה להיריון הראשון שלה בגיל 33. אלא שהיא לא ידעה אילו בחילות מצפות לה.
בטור אישי ומפורט במגזין "בריאות האישה" מספרת ליפשיץ את סיפור ההיריון הבלתי רגיל שלה – ואנחנו מביאות אותו כאן כדי להעלות את המודעות לתופעה בלתי מוכרת ומאוד בלתי נעימה.
"בשבוע החמישי להיריון שלי, ריח של בייגל בטעם בצל גרם לי להקיא", היא פותחת. "נשמע כמו בחילות בוקר נורמליות, נכון? אלא שאצלי ההקאות לא הפסיקו. זה לא היה רק בגלל ריח או בגלל אוכל, אלא גם בגלל תנועה. הקאתי כל היום, כל יום".
ליפשיץ מספרת שכתוצאה מההקאות הקשות היא פשוט הפסיקה לאכול. "ניסיתי קרקרים יבשים, חטיפים, הכל. שום דבר לא נשאר בבטן. חייתי על קוביות קרח. בקושי יכלתי להגיד לבעלי שתי מילים, ואני בחורה דברנית, אז הוא הבין שמשהו לא בסדר איתי. כולם ידעו שאני מרגישה לא טוב, אבל לא היה להם באמת מושג מה עובר עליי".
הרופא של ליפשיץ נתן לה את המינון הכי גבוה של טיפול נגד בחילות, אבל זה רק גרם לה להתייבשות חמורה. הרופאים חשדו שזו בעיה נירולוגית, אבל בדיקת MRI יצאה נקיה. הגוף של ליפשיץ התחיל לעכל את עצמו, כי הוא היה ריק מלקטוז ומפחמימות. רק אז הרופא הצליח לאבחן: "היה לי היפרמזיס גרבידרום, הקאת יתר בהיריון. זו תופעה שמונעת מהגוף לקלוט מזון ונוזלים, ואף אחד לא ממש יודע מה גורם לה. חושדים שזה קשור להתפרצות הורמונלית, אבל לא משנה מה גורם לזה, זה נורא".
תוך שבועיים ליפשיץ איבדה 14 אחוזים ממשקל הגוף שלה. "הייתי שלד", היא כותבת. "כשהחברות ההרות שלי הלכו לעבודה, חשבו על שמות לתינוקות או ביקשו מהבעלים שלהן שוקולד ומלפפונים חמוצים, אני שכבתי בבית עם אינפוזיה והתבאסתי שאני בכלל בהיריון או בכלל חיה. הרגשתי נורא עם המחשבות האלה, אבל אחרי שגיליתי שהמצב הזה יכול להימשך עד סוף ההיריון, פשוט לא היה לי מושג אם אני מסוגלת למשוך ככה 40 שבועות.
"אפשר בהחלט להגיד שלא ככה דמיינתי את ההיריון שלי. ההקאות הדחופות נתנו את אותותיהן: סיימתי עם שמונה חורים בשיניים, הגרון והחזה שלי כאבו בטירוף. חייתי משעה לשעה. התגעגעתי לחיים שלי. אבל יותר מהכל פחדתי. רציתי תינוק בריא".
בסוף הטרימסטר הראשון ליפשיץ אושפזה. "בעלי היה מבקר אותי בכל יום אחרי העבודה, ועוזר לי להתקלח ולנקות את דלי ההקאות שלי. ערב אחד אמרתי לו שאנחנו חייבים למצוא שמחה כלשהי; ניסינו לחשוב על שמות לתינוקת ולהתנחם בעובדה שהשליש הראשון הסתיים, וזה השליש שיש בו הכי הרבה הפלות".
ליפשיץ לא אכלה הרבה עד החודש השביעי להיריון. "חייתי על תפוחים, חטיף בטעם גבינה ושייק מחלב עמיד. בחיים לא אכלתי כזה זבל, אבל אלה היו הדברים היחידים שנשארו לי בבטן".
לאחר הלידה של הבת, ליפשיץ הרגישה מבורכת – אבל לא התבלבלה לרגע. "אני בחיים לא אעשה עוד ילד, אלא אם תמצא תרופה למחלה הזו. מי שהיה לה הקאת יתר בהיריון תסבול שוב מהתופעה גם בהיריון הבא ב-75 אחוזים. אני אסירת תודה על הבת שלי, במיוחד כשאני חושבת מה היה יכול לקרות לשתינו. אבל אני פשוט לא יכולה להעביר את הגוף שלי את זה שוב", היא מסכמת בעצב.
היפנוזה מרפאת בחילות?
