אבל בינתיים ההחלטות נערמות להן, מטילות עליי ועל בן הזוג צל כבד של אחריות בלתי נתפסת. כל החלטה מרגישה הרת גורל וטומנת בחובה אינסוף השלכות: באיזה בית חולים ללדת? אפידורל או לא? ולהניק, אני רוצה? ואם לא, אולי לשאוב? ואולי בקבוק וגמרנו? אלוהים, איזה שאלות חשובות. אין לי מושג מה לענות עליהן. גם ככה לוקח לי 47 דקות בסופרמרקט כדי להחליט איזה קוטג' אני מעדיפה, אז הנקה? ובכלל, אולי תשאלו את האימא של התינוקת? אה, זו אני? המממ.
החלטה אחת, בכל זאת, כן הצלחתי לקחת השבוע, ובלב שלם. שכרתי את עזרתה של מיילדת פרטית. זה לא עניין מובן מאליו, המיילדת, כי מעולם לא חשבתי שאהיה מישהי "כזו". שכירת מיילדת תמיד נראתה לי אקט של פינוק, משהו שעושות אימהות ממותגות שקונות את הציוד הכי יקר לתינוק ב"שילב" וסוגרות לעצמן בלו"ז ניתוח קיסרי לפי התאריכים שמסתדרים להן הכי טוב עם הנופש בבאלי. מצד שני, אני גם ממש לא שייכת לז'אנר ההיפי של אימהות -אדמה שיולדות עם דולפינים בבריכה, עם "גרייטפול דד" ברקע. אני, איך לומר, איפשהו באמצע: לא סובלת כאב, אבל גם לא מוכנה לקבל פיטוצין (זירוז); לא סובלת בתי חולים, אבל פוחדת מדי ללדת בבית וצריכה רופא באזור; לא מוכנה ללדת בשכיבה, וחולמת לתת לגוף לעשות את שלו בכוחות עצמו, אבל מבועתת מכך שהכאב יגרום לי להשתגע ולאבד שפיות.
בגדי תינוקת יד שנייה. המיילדת יד ראשונה
הנה עובדה אחת, שמרגישה נכונה עבורי: אני רוצה מישהי, שאני סומכת עליה, שתהיה רק איתי, לאורך כל הלידה, ושאיננה אימא שלי (כפרה עליה) או בן הזוג (שיחיה). שניהם יהיו נרגשים מדי. אני רוצה מישהי עם הכשרה מתאימה שתסביר לי מה קורה כל הזמן, שתציג את כל הצדדים בפניי (ולא רק את הצד שנוח לבית החולים להציג), שתלחץ לי על הגב ותהיה איתי בלי להלחיץ. כשהתלבטנו, בן הזוג ואני, במה נשקיע את מעט הכסף שאגרנו לקראת הלידה – העדפנו לאסוף את כל חפציה של התינוקת מיד שנייה ומחברים טובים שהעבירו הלאה – כך שנוכל להשקיע במיילדת.
בהתחלה היא קצת מבהילה אותי. מה לי ולרוחניקית החייכנית הזו? אני בחורה עירונית שגדלה על רפואה מערבית ואני מאמינה גדולה במשככי כאבים. אבל ליהיא מפוררת מהר מאוד את האיום. נכון, היא מאמינה בלידה בבית, אבל רחוקה מלהטיף או לדחוק בך לקחת את אותה החלטה. היא מבינה לגמרי את הפחד מהכאב, את הרצון ברופא בסביבה, את ההתלבטות לגבי האפידורל. "אני אתך ולא משנה מה", היא אומרת. "בתחילת הצירים ממילא אין לך מה לעשות בבית החולים, כי מחכים לפתיחה המתאימה. אז נתחיל בבית ואם תרצי - נמשיך בבית החולים. אל תשכחי שהלל יפה זה ממש כאן, מעבר לכביש, וכל מה שאת צריכה זה רק להגיד מילה – ואנחנו שם".
לראשונה מזה זמן רב, מתפשטת בי רגיעה. אני לא לבד בלידה הזו. יש שם מישהי לידי, מישהי שעברה את זה בעצמה ועם אחרות אלפי פעמים, מישהי ששומרת עליי. אני יכולה לבחור מה מתאים לי, בכל רגע נתון, לא רק לשכב שם כמו עוף שחוט ברגליים פסוקות לכל דיכפין, כשאנשים אחרים מדברים לי מעל הראש ומחליטים במקומי.
"הפחד מהדבר הוא תמיד יותר גרוע מהדבר עצמו", אומרת ליהיא, "את עשויה לגלות שיש בך הרבה יותר כוחות ממה שחשבת". ואם לא? אני שואלת אותה בשקט, ואם אצרח כמו פסיכית ואקלל ואירק ואעשה בושות ואדרוש אפידורל וקיסרי והכל עכשיו ומיד? "אז זאת תהיה הדרך הנכונה ביותר מבחינתך", היא משיבה, "וזה בסדר גמור. לידה זה לא משהו שצריך להצליח בו. זה לא מבחן". המשפט הזה נשאר איתי הרבה אחרי שהיא הולכת.
השנה האחרונה הייתה מאוד מאתגרת, נפלאה ואיומה גם יחד. זוהי השנה שבה גם התאהבתי, גם נכנסתי להריון, גם עמלתי על בניית זוגיות טרייה אחרי שנים ארוכות של רווקות וגם עברתי פעמיים דירה תוך כדי. וכל זה עוד לפני הלידה עצמה. אחריה, מתברר עכשיו, אצטרך לעבור דירה שוב, בפעם השלישית, והפעם עם תינוקת קטנטנה. זה לא יהיה פשוט בכלל, אבל נעבור גם את זה. "שמונה שנים – בשנה אחת", אומר בן הזוג, ספק צוחק – ספק נאנח.
שנינו מרגישים שחיים שלמים נדחסו לזמן קצר כל כך בשנה הזו, שהתודעה לא מצליחה להדביק את קצב האירועים. השנה הזו העמידה במבחן לא פשוט את הזוגיות שלנו, ואנחנו עומדים בה בכבוד, אבל זה רק המבחן הראשון. דרך ארוכה ומפותלת עומדת בפנינו ואנחנו רק לומדים: לדבר, לשתף, לעכל, להתקרב עוד ועוד.
בכל זאת, למרות כל הקושי, יש לילות שבהם, ממש לפני שאני נרדמת, אני חושבת שזה בדיוק בדיוק מה שרציתי. שהחיים יהיו סוף סוף מעניינים, פועמים, נוכחים. שתהיה בהם התרחשות בלתי פוסקת, קושי גדול לצד שמחה עצומה, ובעיקר שלא יקפאו על עומדם אלא ימשיכו להתפתח ולגדול כל הזמן, כמו העוברית שבבטני. היא בועטת חזק עכשיו, הכדורגלנית הזו, והסקרנות משגעת אותי. איך היא תיראה? איזה אדם היא תהיה? אני מגייסת את כל הסבלנות עכשיו כדי להמתין לה, להמתין לחיים שימשיכו לפעום בעוצמה מבורכת וינצחו את כל הפחדים האפלים.