חשבתי שהאשמה תגיע הרבה יותר מאוחר. כלומר, אחרי הלידה, כשאעשה מליוני טעויות, שישלחו את בתי לבזבז את הירושה שלא תהיה לה על טיפולים פסיכולוגיים. אבל מתברר שהאשמה, ידידתנו הפולנית, הוותיקה והמנוולת, תוקפת הרבה קודם לכן. למעשה, היא הרימה את ראשה כבר ברגע הראשון שבו גיליתי שאני בהריון.
עוד ב-9 חודשים:
>> הורים ל-12 בנים מצפים בפעם ה-13: האם הפעם תהיה זו בת?
>> "חשבתי שהפלה זה משהו שקורה רק בסרטים"
>> בייבי ויראלי: הסרטון שימיס לך את הלב
אני מוקפת בזוגות של חברים, צעירים כמבוגרים, שנאלצים לחוות מלחמת איומה, מתישה ומייסרת, בדרך להבאת ילד לעולם. אני שומעת את הכאב שבשתיקה שלהם, אחרי עוד הפרייה כושלת. מזהה את הייאוש והאבל, כשעוד הריון יקר נגמר בהפלה. היום, הזוגות האלו הם הרוב סביבי. זה לא מגיע להם. זה לא מגיע לאף אחד.
והנה אני, חסרת אחריות ומעופפת כהרגלי, נכנסת להריון כמו כלום. בלי שדיברתי על זה יותר מדי, בלי שתכננתי, בלי שחשבתי לעומק. והאשמה העתיקה לוחשת, שאסור לשמוח יותר מדי, שאסור לנופף בפני העולם. זה גם מתחבר מצויין עם החרדה מעין הרע שהריון מעורר בך. יש לי כרגע לפחות חמש חברות, שלעולם לא יפרסמו בפייסבוק שהן בהריון, מחשש לעין הרע. כשפרסמתי תמונה של עצמי בחודש רביעי באינסטגרם, רמזו לי שלושה אנשים שונים, שעדיף שאשתוק.
ובאמת, איך אפשר לשמוח, כשיש בעולם סיפורים כמו של אריה ורבקה סינגר, שאיבדו שלושה הריונות, אחד מהם בחודש התשיעי. איזה זוג, יא אללה. כמה תעצומות נפש וגוף. שתי דקות לתוך הסיפור שלהם בפרק הפותח של "9 חודשים", ואני מייבבת בקול רם. לא רק בגלל האובדן הנוראי, אלא גם בגלל האהבה שלהם, שיש בה כל כך הרבה נדיבות ורוך, למרות ובגלל הכול. לו רבקה היתה חברתי הטובה, ספק אם הייתי מספרת לה שאני בהריון. לא בגללה, בגללי.
המגמה החדשה: להחריש את ההריון
בכל זאת, להרשות לעצמי לשמוח שאני בהריון זה מפחיד. שום דבר לא בשליטתך, והכול יכול להשתבש בכל רגע. ומה עם הלידה תסתבך? ומה אם אחר כך נגלה שהילדה לא בסדר? ומה אם נשכח אותה במקרר איזה יום? איך העזתי להיות כל כך זחוחה ולשמוח? הרי בכלל עוד לא התרגלתי להריון הזה, לעובדה שאני הולכת להיות אימא, וכבר נהר הפחדים הגדול זורם בשצף ומטביע הכול. והסביבה? היא כל הזמן רק מחזקת בך את הפחדים ואת האשמה. את מעשנת? לא עושה מי שפיר? חושבת על לידת בית עם דולפינים ודולה מאמירים? תמיד יהיה מישהו שיתנדב להסביר לך שאת רוצחת כפויית טובה, אגואיסטית מסריחה, שלא מגיע לך להיות אימא.
ככה קרה שמצאתי את עצמי מסתגרת יותר ויותר בבית במהלך ההריון. בשלושת החודשים הראשונים ממילא לא תפקדתי, ואחר כך בעיקר הרגשתי רצון עז להתגונן. מפני המבטים, השאלות, הנגיעות בבטן, הדעות הסותרות. חלפו כמה חודשים טובים עד שהעזתי לשחרר, לדבר. הייתי צריכה זמן כדי להבין, שאני לא רוצה לגדל את התינוקת שלי ברחם מלא פחד. לא רוצה להטביע בדי.אן.איי שלה התנצלות על קיומה. אין לה – או לי - על מה להתנצל, להפך.
אז אני בוחרת להאמין בה – בכוח החיים העצום שלה, שמפעם בי כבר מהשבועות הראשונים; בנחישות שלה לבוא לעולם, שדורשת ותובעת שיפנו לה את הדרך; ובעיקר, בכך ששתינו (שלושתנו, עם אבא שלה) נהיה ממש בסדר גמור, ולא נרגיש על כך אפילו טיפת אשמה, גם לא לרגע.
"9 חודשים" – פרק נוסף, יום שני ב-21:00