בבת אחת הפסקתי להיות אליען הרגילה והמשעממת, ונהייתי האם הקדושה. יצרנית חיים בהתהוות, שכולם מפנים לה את הדרך. פתאום התנדבו בסופרמרקט לסחוב בשבילי את השקיות עד הבית; ברכבת קמו חיילים ופינו לי את הכיסא; בקופת חולים קיצרו את התור והציעו כוס מים, ומדי יום – עד היום, האמת – מצלצל הטלפון, ועל הקו הורים וחברים, מבקשים לבדוק איך אני מרגישה. מה יש לומר, אם כבר נהייתי לוויתן, לפחות לוויתן סלב.
עוד ב-9 חודשים:
>> לכל הטורים של אליען
>> איזו מין אמא את - קים קרדשיאן
>> התינוקת שתזכיר לכם מה זה רגש אמיתי
זו תופעה ישראלית מאוד: מרגע שברור לכולם שכרסך בין שינייך, את זוכה כאן למעמד-על. במשך כמעט עשרה חודשים, את הופכת ליצור הכי מטופל ומפונק עלי אדמות. רופאים ואחיות מודדים ובודקים אותך כל שבוע. בן הזוג קונה לך מטעמים ועושה לך מסז'. ההורים מפנקים אותך בבגדי היריון ובמוצרים לתינוקת. וכולם, ללא יוצא מן הכלל, נוגעים לך בבטן בחמדה ובסקרנות ומתרגשים ביחד איתך.
יש היריוניות ששונאות את תשומת הלב הזו. מביך ומרגיז אותן כשנוגעים להן בבטן, לא מתחשק להן לשמוע סיפורי זוועה או לקבל עצות מיותרות, וכל העסק מרגיש להן כמו פלישה אגרסיבית לפרטיות. אבל אני, לא נעים להודות, נהנית מזה בשיגעון. נשבעת לכם, פשוט כיף לי. לא רק בגלל שאני נרקיסיסטית שאוהבת תשומת לב (מי לא?), אלא בגלל שכל החוויה הזו היא לגמרי חדשה עבורי.
יש משהו מאוד חשוף ופגיע בלהיות נזקקת
זאת גם הסיבה שחיבבתי מיד את שחף ודודו, הזוג הצעיר וההיסטרי קמעה, שמככבים הערב ב"9 חודשים". היה משהו יפה בדרך שבו שחף הרשתה לעצמה להביע פגיעות ונזקקות: לאורך כל ההיריון, היא התייפחה על כתפי חברותיה, נתלתה על צווארו של בן זוגה, נאנקה מכאבים מכל הלב ולא התיימרה לרגע לשחק אותה גיבורת על. היה לה קשה, והיא ביטאה את זה. אולי זה לא תמיד היה אסתטי - אבל זה היה אמיתי וכנה.
במובן הזה, היריון הוא שיעור מצוין בלרסן את האגו וללמוד לבקש עזרה כשאת צריכה. אין מה לעשות: אישה בהיריון היא אכן קצת יותר פגיעה ויותר נזקקת בחודשים האלו, ומותר לה. והאמת היא, שברגע שוויתרתי והסכמתי לקבל, התחלתי גם ליהנות. זה נורא נעים, לדעת שאת לא צריכה לבקש שיעזרו לך להעמיס שטיח גדול לתוך האוטו ב"איקאה", כי שלושה גברים שונים יתנדבו לעשות את זה מעצמם. זה נורא נעים גם לדעת, שאפילו הטינאייג'ר הכי זעוף, ששונא עכשיו את כולם ולא אכפת לו מכלום, ייתקל בכרסך המתעגלת ויציע לך כיסא בשיא הג'נטלמניות. לא רק נעים, אלא במובן מסוים גם מרגש.
כרווקה את יכולה למות 200 פעם לפני שמישהו יוותר על התור שלו בשבילך. אף אחד גם לא יסחוב עבורך שום שקיות מהסופר בהתנדבות ואם את צריכה כוס מים – את מוזמנת להיכנס לקיוסק הקרוב ולקנות בקבוק מינרליים בעצמך. אז לא יקרה כלום אם ארשה לעצמי, במשך עשרה חודשים (בהזדמנות אחרת, נדבר על השקרן שמכר לי שהיריון נמשך תשעה חודשים), להיות קצת פרינססה.
גם ככה, בואו נודה, מדובר במעמד זמני. בעוד ארבעה חודשים, טפו טפו, תיוולד התינוקת, ואז לא אעניין יותר אף אחד. כשם שהומלכתי למעמד ההיריונית הקדושה, כך אושלך ממנו בשניות, ותשומת הלב של כולם תעבור להתמקד בילדה. זה בסדר גמור, ואני מוותרת לה באהבה, אבל עד אז אני מתכננת להתפנק עליכם עד כדי גועל. בקיצור, תהיו נשמות ותעשו לי קפה. הרס אותי ההיריון הזה.
"9 חודשים" – הפרק האחרון: הערב (שלישי), מיד אחרי ארוחת הסיום של "הצילו! אני לא יודע לבשל"