ענבר כרמי (36) מחריש, אם לשתי בנות (5, 7.5) ובעלת עסק לבניית קורסים דיגיטליים, חיכתה 7 שנים עד שנכנסה להיריון הראשון. "יש לי אנדומטריוזיס, אבל בסוף הטיפולים הצליחו, החזירו שני עוברים ונקלט אחד". לאחר שתי לידות בקיסרי, נכנסה כרמי שוב לסבב של טיפולים לפני כארבע שנים. "כבר לא נשארו עוברים מוקפאים, והפעם היה ממש קשה. חמישה סבבים מאוד ארוכים ובכל פעם מחדש זה לא הצליח. לקחתי המון תרופות, כמויות וסוגים שונים של הורמונים בו זמנית, לפעמים קיבלתי ארבע זריקות ביום. בשלב מסוים הרופא החליט להוריד בכמות ההורמונים כי גם ככה הגוף לא הגיב להם וניסה ללכת על משהו יותר טבעי, וסוף סוף נוצר עובר".
ואז, אחרי שנתיים של טיפולי פריון היא נכנסה להיריון. ההיריון היה תקין, ולמעט דימום בשבוע 11 הוא נמשך עד שבוע 21 וארבעה ימים. "ערב לפני החג השני של פסח, היתה לי תחושת רטיבות, הייתי בטוחה שזו דליפת שתן, לא חשבתי על שום אופציה אחרת, ופתאום התחילו לי צירים, כשהגעתי לבית חולים גילו שזו ירידת מי שפיר ואני בלידה".
כרמי מספרת בכאב שהרופאים אפילו לא נלחמו על העוברית ולא כינו זאת "לידה שקטה" אלא הפלה מאוחרת, על אף שעבורה זו היתה לידה. "הרגשתי תנועות עובר עד הרגע האחרון, ואז חשדו באי ספיקה צווארית. אחרי שהיא יצאה ללא רוח חיים לא בדקו בכלל מה קרה לה ואמרו שזה משהו שפשוט קורה. אף שיש לי היסטוריה של לידה קיסרית, הלידה הייתה וגינלית ומהירה יחסית, אפילו לא הספיקו לבדוק לי פתיחה. באותו רגע מאוד העציב אותי שלא נלחמו עליה. בדיעבד, חברה שעובדת בבית חולים אמרה לי שזה חסך המון סבל לי ולכל המשפחה". כרמי ובן זוגה בחרו לא לראות את התינוקת שנפטרה, לא נתנו לה שם, וביקשו לא לנכוח במעמד הקבורה. "נפרדנו ממנה בלב, ואמרנו שאנחנו מחכים לה שתבוא אלינו בפעם הבאה".
אחד הדברים שהיו הכי קשים לכרמי היה הקושי לספר לבנותיה שהאחות הקטנה שלה חיכו כבר לא תגיע. "שנינו הלכנו לטיפול רגשי כדי לעבד את מה שהיה ולהשלים עם זה, האובדן גרם לנו חרדה, הקרקע נשמטה והיתה תחושה שהכל יכול לקרות עכשיו, הטיפולים מאוד עזרו לנו". החזרה לטיפולי פוריות, היא אומרת, הביאה איתה כוחות מחודשים להתמודד. "כבר באשפוז בבית חולים ביקשנו מהמזכירה של מחלקת IVF לבוא אלינו".
במהלך סבב הטיפולים, בית החולים שבו כרמי היתה מטופלת הפסיק לעבוד עם קופת החולים אליה היא משויכת, מה שגרם לכך שהיא לא יכלה להמשיך בטיפולים. היא החליטה שהיא לא עוברת בית חולים אלא עוברת קופה, אך לפני שהשלימה את המעבר הבחינה שהווסת שלה באיחור. "אחרי 14 שנה נכנסתי בפעם הראשונה להריון טבעי".
העבודה שלי עכשיו היא לחצוב את האמונה
כרמי טופלה במחלקה להיריון בסיכון. "הייתי במעקב כל שבועיים, בשבוע 11 היה דימום מסיבי והיינו כבר מוכנים לפרידה. הייתי בחרדות, על כל דבר קטן רצתי למיון". השקיפות העורפית והסקירה המוקדמת עברו בשלום, ובשבוע 24 הגיעה לסקירה מאוחרת מורחבת. "בסוף הבדיקה הרופא ראה שיש לי פתיחה של 2.5 ומשם היתה התקדמות מהירה והעבירו אותי לחדר לידה".
כרמי הייתה מאושפזת במחלקה במשך חמישה ימים עד שהגיעה הלידה. "הכניסו אותי לקיסרי והביאו רופא ילדים, צסטון לריאות ומגנזיום. הגישה הייתה שונה, הפעם התכוננו לשמור על העובר. ביקשתי מחברה שלי לקנות לו בגדים במידות ממש קטנות. ברגע שהיתה פתיחה מלאה ודימום הפנו אותי לקיסרי. כשהוא נולד, הוא קצת בכה, ולאחר מכן עזרו לו לנשום. בירכו אותנו במזל טוב, והעבירו אותו לפגייה. הייתי בהתאוששות, ובאה אליי יועצת הנקה וניסתה לעזור לי להוציא את הקולסטרום. אחרי חמש שעות התינוק שלי עבר החייאה שלא שרד אותה. לא הספקתי אפילו לראות אותו".
במהלך ההיריון כרמי ובן זוגה בררו היטב את המילים כדי לא לטפח ציפיות אצל הבנות. "אמרנו להן שאם הכל יהיה בסדר יהיה לנו אח קטן. אחרי שהוא נפטר אמרנו שזה קרה שוב ושזו לא אשמת אף אחד, שהוא היה קטן מדי ולא הצליח לנשום. הקטנה לקחה את זה מאוד קשה, הייתה עצובה וכועסת ואמרה שאם אומרים שהכל לטובה אז למה זה קרה, הגדולה היתה קצת יותר אופטימית עם תקווה שיהיה עוד למה לצפות".
בעקבות האובדן הנוסף כרמי מספרת על תחושות קשות של ייאוש, פחד וכעס. כאישה דתייה, היא מודה שהאמונה לא תמיד עוזרת. "אני מצפה שהאל יהיה שם בשבילי ויעזור לי, למה לי אין פרוטקציות? הבנתי שאין שליטה על כלום בחיים האלה, אתה חי באשליה שיש לך שליטה ושאתה יכול להחליט, אבל שום דבר לא בידיים שלך ואין על מי להישען חוץ על מי שמנהל את העולם, ואם אין את זה, אין כלום, כי העולם מלא במוות, ייאוש וכאב. זו העבודה הקשה שלי עכשיו, לחצוב את האמונה האמיתית, וזה לא בא בקלות".
הפעם הרופאים אמרו שהאובדן קשור לאי ספיקה צווארית. במהלך ההיריון המומחית להריון בסיכון המליצה לכרמי לעשות קשירת צוואר, אך רופא נשים המליץ שלא לעשות זאת כי זה יכול לפקוע את המים. "כשהמומחית להיריון בסיכון באה לבקר אותי בחדר שבו הייתי מאושפזת אמרתי לה: 'איך לא הקשבתי לך?', היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שלא יכולתי לדעת, ושבפעם הבאה תפירה יכולה לעזור".
אתם מתכננים להתחיל סבב נוסף בקרוב?
"כבר היינו לפני שבועיים אצל רופא פוריות ואנחנו מתחילים. אין מה לחכות, גם הרופאה להיריון בסיכון התקשרה ואמרה לי אל תחכו רגע אחד, תמשיכו, זה לא יקרה שוב, את הבעיה אפשר לפתור בקלות על ידי הקשירה הזו. היא חיזקה אותי ונתנה לי תקווה". מה שעזר לה להתמודד עם האובדן הפעם, היא אומרת, היה לדבר ולשתף אחרים. "ככל שמסתירים יש יותר מתח ומבוכה, לדבר על זה עושה לי טוב, זה מרפא".