האגדה מספרת שאמצעי המניעה הראשון הוכן עבור מינוס מלך כרתים, כשלושת אלפים שנה לפני הספירה. מינוס, שזרעו הכיל "נחשים ועקרבים", השתמש במעטפת שלפוחית השתן של עז כדי להגן על אשתו מפני הזרע המסוכן.
ניסיונות מגוונים למנוע התעברות תועדו בכתבים שונים לאורך ההיסטוריה. תעשיית קונדומים, עשויים "מכל הבא ליד", התקיימה כבר באימפריה הרומית, בסין וביפן של המאה ה-16. עם זאת, רק במאה ה-18, כאשר טכנולוגיה חדשה החלה לשמש את בני המעמד הגבוה באירופה, התפתחו קונדומים דומים לאלה שנפוצים בימינו. קונדומים עשויים עור הפכו נגישים ונמכרו בין השאר בפאבים, בתיאטראות ובמספרות. בשנת 1855 יצא לשוק קונדום הגומי הראשון, אך בשל נטייתו ליפול ומחירו הגבוה נשארו קונדומי העור פופולריים יותר. בשנת 1920 נכנסו לשוק קונדומים עשויים לטקס – סוג של גומי גמיש במיוחד ונטול גופרית – והחליפו את אלה העשויים עור.
גם כאשר הפכו אמצעי המניעה נפוצים ומקובלים יותר בתודעה הציבורית, עד שנות השלושים של המאה הקודמת המסורת הנוצרית גינתה בתוקף את כל השיטות למניעת היריון, ולמשתמשיהם יוחסו התנהגויות כמו הפקרות וניאוף. רק בשנת 1930 התירה הכנסייה האנגליקנית להשתמש באמצעים למניעת היריון בקרב זוגות נשואים. לעומת זאת, לפי ההשקפה הרשמית של הכנסייה הקתולית יחסי מין צריכים להתקיים למטרות רבייה בלבד, ומניעת היריון היא חטא.
למרות ההתנגדות הנחרצת, עמדותיה של הכנסייה קיבלו משמעות פחוּתה נוכח המגמות החברתיות של שנות השישים העליזות – השחרור המיני של הצעירים, ובמקביל הגל השני של הפמיניזם, שקרא תיגר על הגבלת נשים לספֵרה הביתית. נראה שהבשילה העת לטכנולוגיה שתאפשר לנשים לקחת לידיהן את השליטה על הילודה.
ה-גלולה
בדומה לתגליות מדעיות רבות אחרות, הגלולה הראשונה למניעת היריון פותחה במקרה. קארל ג'ראסי (Djerassi), כימאי יהודי-אמריקאי, ניסה לפתח תרופה לדלקת מפרקים ומצא דרך לייצר באופן מלאכותי את ההורמון פרוגסטרון – הורמון בעל חשיבות מרכזית במחזור החודשי אצל נשים. בעקבות הגילוי הסב ג'ראסי את מטרת מחקרו, למרבה האירוניה, לפיתוח תרופה לטיפול בבעיות פוריות. התרופה אכן אושרה לשימושה המקורי בשנת 1957. רק מאוחר יותר, בעקבות מחקרים נוספים שערכו הביולוג גרגורי פינקוס (Pincus) והרופא ג'ון רוק (Rock), החלה התרופה לשמש למניעת היריון. אותם מחקרים נוספים התאפשרו בזכות מאבקן של מרגרט סנגר (Sanger), מייסדת התנועה האמריקאית לאמצעי מניעה, וקתרין מקורמיק (McCormick), בת למשפחה אמריקאית נחשבת ולוחמת זכויות נשים, שמימנה את עיקר המחקר לפיתוח הגלולה. מקורמיק נודעה גם במאמציה הנועזים להבריח לארצות הברית אלפי דיאפרגמות, אמצעי מניעה שיוזכר בהמשך, ונאסר לשימוש בתקופתה. השתיים נלחמו לקידום זכויות נשים, תכנון משפחה ומתן היתר חוקי לאמצעי מניעה, וסיפקו לפינקוס מענקי מחקר.
בשנות השישים המאמצים הללו הובילו לפיתוח גלולות למניעת היריון. הכינוי הנפוץ להן, "הגלולה" (The Pill) בה"א הידיעה, מעיד על כך שמדובר במהפכה של ממש. בתוך שנתיים בלבד מאישור הגלולה, יותר ממיליון נשים אמריקאיות כבר נטלו אותה. בבריטניה הורשו נשים נשואות בלבד להשתמש בגלולה, אך ההגבלה הוסרה בתוך שש שנים, שאחריהן הגיעה הגלולה לידיהן של 3.5 מיליון נשים בגיל הפוריות. היום יש עשרות סוגים שונים של גלולות למניעת היריון, שמשמשות כ-150 מיליון נשים ברחבי העולם.
הגלולה לא רק הובילה לחירות מינית, אלא גם עזרה לנשים להשפיע על גורלן יותר מאי פעם: הן יכלו לדחות את הנישואים ואת הקמת המשפחה ואף ללמוד באוניברסיטאות, שחלקן החלו רק באותה תקופה לפתוח את שעריהן לנשים. כל אלו חיזקו את מעמדן של הנשים והקטינו את ממדי האפליה בינן לבין גברים. מוסכם על רבים שהגלולה היא אבן דרך חשובה במאבק לשוויון בין המינים, אבל איך בכלל היא עובדת?
הריקוד המוזר של ההורמונים
בשנות הפוריות של האישה, מדי חודש נוהג גופה להכין את עצמו להיריון אפשרי בתהליך שנקרא המחזור החודשי. כחלק ממנו, ביצית אחת מבשילה ויוצאת מהשחלה אל עבר החצוצרה, בהמתנה לתאי הזרע, ומשם עושה את דרכה אל חלל הרחם. אם הביצית מופרית נוצר עובר שמשתרש בדופן הרחם, ואם לא – הרחם מפריש החוצה את רירית הרחם שנוצרה כהכנה להיריון, במשך מספר ימים של דימום וסתי. איך הגוף יודע מתי לשחרר ביצית מהשחלה? איך הוא מונע ביוץ נוסף? ואיך הוא יודע מתי לנקות את הרחם ולהוציא שאריות בזמן הווסת? התשובה לכל השאלות האלו היא – הורמונים.
כשהביציות נמצאות בשחלות, הן עטופות בצבר תאים שנקרא זקיק. בתחילת המחזור החודשי, ההיפותלמוס – אזור במוח שמשמש כמעין "מרכז בקרה" על פעילות הגוף – מאותת לבלוטת יותרת המוח להפריש הורמון ביוץ או בשם אחר הורמון מגרה זקיקים (FSH). ההורמון מגרה את גדילתם של מספר זקיקים המכילים ביציות, והזקיקים הללו מפרישים ריכוז הולך וגדל של ההורמון אסטרוגן (Estrogen). עם הזמן, זקיק אחד יהפוך ל"מוביל" – הוא יהיה גדול יותר ויפריש יותר אסטרוגן מהאחרים. הפרשותיו מביאות לבסוף לדיכוי הזקיקים האחרים ולהתפרקותם.
רמת האסטרוגן הגוברת מגרה שוב את בלוטת יותרת המוח, ובשלב זה היא מפרישה הורמון נוסף – הורמון ההצהבה (LH), שגורם לביצית לצאת מהזקיק ומהשחלה, בדרך לחצוצרה. חריגת הביצית מהשחלה מתחילה את הביוץ – השלב במחזור החודשי שבו הביצית מוכנה להפריה. הורמון ההצהבה גם משנה את ייעוד הזקיק, שכבר לא מכיל ביצית, והופך אותו לגופיף צהוב: צבר תאים שמפריש את ההורמון פרוגסטרון. הפרוגסטרון גורם לעיבוי רירית הרחם כדי לאפשר לה לקלוט עובר פוטנציאלי, ויש לו עוד תפקיד: הוא והאסטרוגן יחד מונעים מבלוטת יותרת המוח להפריש הורמונים נוספים, שעלולים לגרום לביוץ נוסף.
אם הביצית מופרית, היא תמשיך את דרכה ותשתרש בדופן הרחם. אך אם הביצית לא מופרית ביממה שלאחר הביוץ, רמות האסטרוגן והפרוגסטרון יורדות, הביצית מתמוססת, ולאחר כשבועיים היא מופרשת החוצה יחד עם הדימום הווסתי. לאחר מכן, כל תהליך הביוץ מתחיל שוב.
אמצעי מניעה הורמונליים
תהליכי הבשלת הביצית וההפריה מערבים, אם כן, הורמונים רבים, וכל הפרעה בהם יכולה למנוע היריון. מתוך ההבנה הזאת נולדו אמצעי המניעה ההורמונליים: גלולות ומדבקות למניעת היריון, שתל תת-עורי והתקן תוך-רחמי הורמונלי. הגלולות והמדבקות מכילות מינונים ונגזרות שונים של אסטרוגן ופרוגסטרון, שיחד מדכאים הפרשה של הורמונים נוספים ומונעים ביוץ. שתל תת-עורי והתקן הורמונלי משחררים פרוגסטרון, שמעבה את רירית הרחם ובכך מקשה על תאי הזרע להתקדם אל עבר הביצית שבחצוצרה.
אמצעי מניעה הורמונליים אומנם מונעים היריון ביעילות, אך יש להם גם חסרונות: יש להם תופעות לוואי, לרבות השפעה על מצב הרוח, והם לא מונעים הדבקה במחלות מין, שאמצעי מניעה אחרים עשויים למנוע. הם גם לא מתאימים לנשים שנמצאות בקבוצת סיכון לסרטן שד הורמונלי או שחלו בעבר. סרטן מסוג זה מתפתח כתוצאה מביטוי יתר של קולטנים על פני תאים ברקמת השד. אותם קולטנים מופעלים באמצעות הורמונים, רובם באמצעות אסטרוגן ואחרים באמצעות פרוגסטרון או פרולקטין (הורמון שאחראי לייצור החלב בשד לאחר הלידה). לכן צריכת ההורמונים האלה בכמות מוגברת עלולה, בקרב נשים בקבוצות סיכון, להגביר את הסיכון להתפתחות סרטן שד הורמונלי.
יש גם אמצעי מניעה שמכילים פרוגסטרון בלבד, והם לרוב משמשים נשים שאינן יכולות לקבל אסטרוגן. אסטרוגן מגביר את קרישת הדם ולכן לא מתאים לנשים עם מחלות לב, קרישיות יתר או מיגרנות עם אאורה. גלולות המכילות אסטרוגן עלולות לפגוע בייצור החלב בנשים מניקות ולכן מקובל להציע להן טיפול בגלולות המכילות פרוגסטרון בלבד.
ישנם גם יתרונות בריאותיים בשימוש באמצעי מניעה הורמונליים: הגלולות מסדירות את רמות האסטרוגן בגוף ובכך עשויות למנוע התפתחות של סרטן שחלות וסרטן רירית הרחם אצל נשים עם שחלות פוליציסטיות, שאצלן רמות האסטרוגן לא מבוקרות. שימוש בגלולות עשוי למנוע היווצרות של ציסטות שחלתיות ושל גושים שפירים בשד, וגם להפחית שיעור יתר ואקנה. היתרונות הללו הביאו לכך שמספר לא מבוטל של נשים נוטלות גלולות למניעת היריון לא רק למניעת היריון, אלא כטיפול במקרים בריאותיים אחרים.
גלולות "היום שאחרי" מכילות פרוגסטרון מלאכותי במינון גבוה יותר מהמינון שמכילות הגלולות למניעת היריון. הן מעכבות את שחרור הביצית מהשחלה, כך שאם יחסי המין התרחשו בימים הקרובים לביוץ, הביוץ למעשה נדחה והסיכוי להפריה יורד משמעותית. אך אם הביוץ או ההפריה כבר התרחשו, הגלולות הללו לא יועילו במניעת היריון. גם להן עלולות להיות תופעות לוואי לא נעימות, כמו דימום בין הווסתות, בחילות וכאבי בטן.
שיטות טבעיות למניעת היריון
נשים רבות בוחרות היום להימנע משימוש בהורמונים ומעדיפות גישה טבעית. שיטות כמו "הימים הבטוחים" או "מודעות לפוריות" מתבססות על היכרות האישה את המחזור החודשי שלה, שאורכו משתנה מעט מאישה לאישה.
שיטת "הימים הבטוחים" היא בעייתית, כי היא מבוססת על ההנחה שהמחזור החודשי אורך 28 ימים בדיוק, והביוץ מתרחש כשבועיים לאחר הווסת. כלומר, מי שמשתמשות בשיטה מניחות שהשלב שלפני הביוץ, שלב הזקיק (Follicular phase), אורך בדיוק 14 ימים, וכך גם השלב הלוטאלי (Luteal phase), שלאחר הביוץ. בפועל, אורכו של שלב הזקיק משתנה ומושפע מגורמים רבים, ביניהם גיל, משקל, איכות השינה, לחץ וחרדה ואפילו מוצא אתני.
בשיטת המודעות לפוריות, לעומת זאת, האישה מתעדת בכל יום את "חום השחר" שלה – טמפרטורת הגוף הבסיסית במנוחה. כמה שעות לפני הביוץ, העלייה ברמת הפרוגסטרון והתעבות רירית הרחם גורמות לעלייה של 0.3-0.5 מעלות בטמפרטורת הגוף הבסיסית של האישה, ולכן ניתן להשתמש בה כמדד לביוץ. השיטה מתבססת על העלייה הזו בטמפרטורה כדי לזהות מתי מתרחש הביוץ. למעשה, הטמפרטורה הבסיסית בשלב הזקיק נמוכה ב-0.3-0.5 מעלות מזו שנמדדת בשלב הלוטאלי. מעניין לדעת שגם הרמה הגבוהה של פרוגסטרון במהלך היריון גורמת לכך שטמפרטורת הגוף הבסיסית נשארת גבוהה מהרגיל.
בשימוש נכון, יעילות השיטה גבוהה מאוד, אך רק כשהחום נמדד בצורה מדויקת. טמפרטורת הגוף מושפעת מגורמים שאינם קשורים במחזור החודשי, כמו מחלה, לחץ ואיכות השינה, ולכן יש לתעד בכל יום את טמפרטורת הגוף הבסיסית במנוחה מלאה בלבד – למשל, עם היקיצה – ובאמצעות מכשיר מדידה מדויק דיו כדי לזהות שינוי של פחות מחצי מעלה. היום כבר קיימים מכשירים שיודעים לזהות שינויים קטנים במיוחד, עד רמת שגיאה של 0.01 מעלה.
שיטות נוספות למניעת היריון
ישנם אמצעי מניעה חוצצים, שמונעים את המפגש בין הזרע לביצית, וכאלה שפוגעים בזרע, דוגמת קוטל זרע. מלבד קונדום ודיאפרגמה, שהיא כיפת סיליקון שמוחדרת לנרתיק האישה לפני קיום יחסי מין ומכסה את צוואר הרחם, קיים גם התקן תוך-רחמי לא הורמונלי, שמשחרר נחושת. מנגנון הפעולה שלו לא ידוע במלואו, אך מניחים שהנחושת, וגם עצם נוכחות ההתקן, גורמות תגובה דלקתית שפוגעת ביעילות הזרע, בתנועתיות שלו וביכולתו להגיע לביצית או לחדור אליה.
ישנם אפילו אמצעים למניעת היריון לצמיתות, כמו חיתוך צינורות הזרע (Vasectomy), קשירת חצוצרות, או חסימת החצוצרות ללא ניתוח על ידי שימוש בסליל (Essure), שמעודד יצירת רקמה בתוכו וחוסם את המעבר של הביצית מהשחלה לרחם. הסליל נמצא כעת בבדיקה מחודשת של מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) לאחר שדווחו תופעות לוואי רבות שלו, בהן כאבים מתמשכים, ניקוב הרחם, דימום חריג ורגישויות.
פיתוח אמצעי מניעת היריון לגברים
יותר משישה עשורים עברו מאז פותחה הגלולה למניעת היריון, וגם היום היא אינה מושלמת ועלולה לגרום תופעות לוואי רבות. מצד הגברים, קונדומים הם הדרך היחידה היום למניעת היריון, מלבד הליך ניתוחי – והתחום לא השתנה כלל במאה השנים האחרונות. לאחרונה החלו להתפתח כמה סוגים חדשים של אמצעי מניעה, גם עבור נשים וגם עבור גברים.
הורמוני המין הזכריים נוצרים במנגנון דומה לזה שתואר קודם: ההיפותלמוס מפריש הורמון משחרר גונדוטרופינים (GnRH), שגורם לבלוטת יותרת המוח להפריש את ההורמונים FSH ו-LH. בעוד שאצל נשים שני ההורמונים האלה גורמים לשחלות להפריש אסטרוגן ופרוגסטרון, אצל גברים הם גורמים לאשכים להפריש את ההורמון טסטוסטרון. כמו האסטרוגן והפרוגסטרון, גם הטסטוסטרון עוצר את פעילותם של ההיפותלמוס ובלוטת יותרת המוח וכך מונע יצירה של טסטוסטרון נוסף. אמצעי המניעה ההורמונליים לגברים מכילים אנדרוגנים – קבוצת הורמונים שהעיקרי שבהם הוא טסטוסטרון. נוכחותו מעכבת את יצירת ההורמונים FSH ו-LH, ייצור הטסטוסטרון באשכים פוחת, וכך נפגע תהליך ייצור הזרע. מחקרים שבדקו את בטיחות השימוש באמצעי המניעה הזה הראו שעם הפסקת השימוש התהליך חוזר לקדמותו, ואין פגיעה בייצור הזרע. הבעיה היא שדרושים מינונים גבוהים מאוד של טסטוסטרון, והיעילות שלו במניעת היריון לא מספיק גבוהה. הוספת פרוגסטרון מייעלת את פעילות הטסטוסטרון בעיכוב יצירת הזרע. אמצעי מניעה הורמונליים לגברים שמשלבים טסטוסטרון ופרוגסטרון, בצורת ג'ל למריחה על העור באופן יומיומי, כבר נמצאים בניסויים קליניים, ונראה שאין להם תופעות לוואי חמורות – תופעת הלוואי השכיחה ביותר שדווחה היא הופעת אקנה אצל רבע מהנבדקים.
פיתוח נוסף שנחקר כעת הוא מולקולות קטנות שנצמדות לתאי הזרע ומפריעות להבשלתם. מכיוון שמטרת המולקולות הללו אינה ההורמונים אלא מטרה ספציפית שקיימת רק במערכת הרבייה, הפיתוח עשוי להקטין משמעותית את תופעות הלוואי.
העתיד של מניעת ההיריון
רעיון נוסף שעלה הוא שימוש במערכת החיסון של הנשים לצורך מניעת היריון. הרעיון נולד לאחר שבדמם של אנשים עקרים רבים, גברים ונשים, נמצאו נוגדנים שמזהים תאי זרע ותוקפים אותם. מניסויים בבעלי חיים עולה שזרע יכול לגרום לתגובה חיסונית שגורמת לעקרות. הנושא נחקר כבר משנות השמונים של המאה שעברה, אך אם יפותח אמצעי מניעה כזה, הוא יינתן בדומה לחיסון, שהתגובה אליו שונה אצל כל אישה – ולא כל אישה שתקבל את החיסון תהיה בהכרח מוגנת מהיריון. לכן, לאחרונה פותח נוגדן מהונדס שמזהה תאי זרע של בני אדם, וניתן לתוך הנרתיק. כעת הוא נבדק בניסויים קליניים; בניסוי קליני ראשון, שבו השתתפו מספר מצומצם של נבדקים, נמצא הטיפול בטוח לשימוש ויעיל במניעת היריון.
מחקרים אחרים מתמקדים באמצעי מניעה שגם מונעים היריון וגם מגינים מפני העברת מחלות מין. קונדומים הם המוצר היחיד שזמין כיום שגם מונע, במידה מסוימת, הדבקה במחלות מין. כעת נחקרים אמצעי מניעה לנשים שכוללים תרופות המונעות הידבקות בנגיפים הגורמים למחלות כמו איידס או הרפס (Multipurpose Prevention Technologies, MPTs), אך עוד לא נמצאה תרופה יעילה מספיק כדי להסתמך עליה.
בין שבוחרים באמצעי מניעה חדשני ובין שבוחרים באמצעי ותיק יותר, חשוב להתחשב לא רק במצב הרפואי של כל אדם, גבר או אישה, אלא גם ברקע החברתי והתרבותי שלהם. לא נותר אלא לקוות שיימצא לכל מי שרוצה בכך אמצעי מניעה מתאים ולא מגביל מדי – אלא אם אתם בכלל מעדיפים את הגישה הקתולית.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
כתבות נוספות: שלח ישבנך על פני המים, המושתל של נורלינק מדבר לראשונה