הסיפור הזה, שפורסם כטור אישי במגזין סטאר הקנדי, מלא בנחישות ורצון. במשך עשר שנים ניסו בני הזוג וילמה ודן אנג'יו להביא חיים לעולם. היא הייתה בת 42 כשהחלו הניסיונות. אבל כנראה שכשאת רוצה להפוך לאמא, שום דבר בעולם לא יעצור אותך, בטח שלא הגיל שלך. וילמה שיתפה את הסיפור יוצא הדופן שלה במטרה לעורר השראה אצל נשים שבטוחות שזמנן להיות אמהות עבר, והיא תזכיר לכל אישה שנאבקת להביא ילד לעולם שהשמיים הם הגבול.
פגשתי את בעלי בשלב מאוחר יותר בחיים. הייתי בת 42 כשהתחתנו והבנו שאנחנו רוצים מאוד להקים משפחה. שנתיים מאוחר יותר, נכנסתי להריון טבעי וחוויתי הפלה ראשונה מתוך חמש שאעבור. זה היה כל כך קשה. המשכנו לנסות במשך שנה נוספת, וכלום לא קרה. החלטנו לפנות למרפאת פוריות. הייתי אז בת 45.
במרפאה המליצו על הזרעה מלאכותית, שזה פחות או יותר להזריק את הזרע של בעלי בדיוק בזמן הנכון בחודש. עשינו את זה שלוש פעמים על פני שנתיים, אבל אף ניסיון לא הצליח. היינו כל כך מאוכזבים. חוויתי תחושת כישלון עמוקה, אני אפילו לא יכולה לתאר כמה הרגשתי שאני פשוט לא מתאימה לעולם הזה. לקחנו הפסקה אחרי זה, פשוט כי הייתי חייבת לטפל בעצמי.
דיברנו על עוד אפשרויות, כמו אימוץ, אבל בזמנו לא ממש חשבתי שאני אוכל לעבור את התהליך הזה. בשנת 2011 התחלנו תהליך של IVF, הפרייה חוץ גופית, במרפאת פוריות אחרת. שתלנו לי עוברים ברחם שש פעמים. בראשונה איבדתי את ההריון בשבוע שש. הפעם השנייה והשלישית לא צלחו. ברביעית נכנסתי להריון עם תאומים, הראשון נפל בשבוע ארבע, השני בשבוע חמש. הניסיון השישי לא הצליח.
בשלב הזה הבנו שהדרך היחידה עבורינו היא פונדקאות. זו הייתה ההחלטה הכי קשה בחיים שלי, אבל הייתי נחושה להקים משפחה. בעלי רומני, וחברה שלו הציעה להיות הפונדקאית שלנו. אז טסנו לרומניה. די מהר הבנו שהתינוק יצטרך כנראה להישאר ברומניה למשך חצי שנה ואולי אפילו נתקשה להשיג עבורו ניירות. אז החלטנו לעבור את התהליך בסוכנות פונדקאות בקנדה. ב-2014 מצאנו פונדקאית. היא החליטה לנסות לעזור לזוג אחר, שהיא כבר נשאה עבורם תינוק אחד. חזרנו לנקודת ההתחלה.
בסוף מצאנו עוד פונדקאית, שהחליטה לעזור לנו טאחרי שפגשנו אותה ואת בעלה במסעדה. זה היה מאוד משעשע, כמו בליינד דייט. העברנו לה שני עוברים ולי אחד באותו יום. התקווה הייתה שלפחות אחד ייקלט. כשהפונדקאית אמרה לנו שהיא בהריון הייתי פשוט בעננים. עשיתי בדיקת הריון בבית באותו לילה. היא יצאה חיובית. הייתי בת 52. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להחזיק הריון מעבר לתשעה שבועות. אני תוהה אם זה היה בגלל שהייתי פחות בסטרס, כי ידעתי שאני אהיה אמא בכל מקרה?
טלפון בשלוש לפנות בוקר
ואז גילינו שהפונדקאית נושאת תאומים! הולכים להיות לנו שלושה תינוקות! מרגע שהרגשנו אותם בועטים זה היה קסם שלא יכולנו להאמין לו. אבל דברים לא הלכו מאוד חלק עבורנו. לשתינו היו קרישי דם והיינו צריכות להיות בשמירה במיטה עד שהם יחלפו.
כשהיינו בשבוע 19 הגענו לבית החולים לבדיקה שגרתית. לפונדקאית שלנו נאמר שיש לה מיעוט מי שפיר והיא עלולה לאבד את שני העוברים. היא נשארה בבית החולים למשך הלילה וביקשה מאיתנו לחזור הביתה ולנוח. עבורי ועבור בעלי זו הייתה הנסיעה הארוכה והשקטה ביותר שהייתה לנו.
אבל כלום לא קרה באותו לילה. היא הצליחה להתקדם, ובסופו של דבר אושפזה בבית החולים מאונט סיני בשבוע 25 לשמירת הריון מלאה. היא נאלצה לקחת פסק זמן מהעבודה, שהרוויחה בה טוב, והיינו צריכים לפצות אותה על זה. בסופו של דבר התהליך עלה לנו 100 אלף דולר. האמת היא שהיינו עושים הכל בשביל האישה הזאת. היא בילתה שלושה שבועות לבד בבית החולים, רחוק משלושת ילדיה. מי עושה דבר כזה בשביל מישהו אחר, זר? הנשים המיוחדות האלה שעוזרות לנשים אחרות כמוני הן פשוט מלאכיות. אנחנו עדיין בקשר, היא והמשפחה שלה באים אלינו לעל האש.
כששתינו הגענו לשבוע 28, קיבלתי טלפון בשלוש לפנות בוקר. הפונדקאית שלנו בלידה. זה היה נורא מוקדם. טסנו לבית החולים והתאומות נולדו. אלקסיס הייתה בסדר, אבל אמרו לנו להתכונן לגרוע מכל עבור ניקול. אחרי זמן מה הרופא אמר שהם נתקעו בקיר ושאל אם אנחנו רוצים שהם ימשיכו להיאבק על החיים של ניקול. אמרתי "תמשיכו עד שתשברו את הקיר וגם אז אל תפסיקו לנסות".
חמש דקות אחרי זה, ניקול החלה להראות סימני התאוששות. כשראינו את הבנות שלנו, הן היו זעירות, כמעט שקופות. קטנטנות באינקובטורים, מחוברות לכל מיני מכשירים וצינורות, ומכונה שצפצפה כשהן הפסיקו לנשום. כל פעם שזה קרה תהיתי אם הן ינשמו שוב.
הייתי בחודש שישי בעצמי אז. תקופה של לחץ עצום, אבל גם מלאה בפלאות. בפעם הראשונה שראינו את אלכסיס עושה אמבטיה, בעלי ואני התייפחנו. בלי כל החוטים היא נראתה פתאום כמו תינוקת אמיתית.
התאומות נשארו בבית החולים שישה שבועות ואחר כך הועברו לבית חולים קרוב יותר אלינו. הייתי איתן מדי יום. כמה שבועות לאחר מכן אלכסיס שוחררה. ניקול עדיין לא אכלה כמו שצריך אז בילתה עוד שבועיים בבית החולים. בדיוק כשהתכוננתי לקחת את אלכסיס הביתה, ירדו לי המים. נאלצנו להשאיר אותה שם ולטוס לבית חולים אחר, שהיה מצויד יותר להתמודד עם הסכנות של לידה בגילי.
הייתי שלושה שבועות לפני המועד, ועברתי ניתוח קיסרי לא מתוכנן. נשארתי בבית החולים שלושה ימים ולבסוף יצאנו ממנו עם הבת שלנו דניאל. בדרך הביתה עצרנו בבית בחולים השני ואספנו את אלקסיס. סוריאליסטי? בהחלט. נאלצנו להשאיר את ניקול מאחור, ואני פשוט ייבבתי.
אחרי ששתי הבנות היו בבית, נאלצנו להתמודד עם מציאות חדשה ודי מטורפת. חשבתי שיהיה לי עוד זמן להתכונן. לא היה לנו אפילו חדר ילדים. ניקול נשארה בבית החולים עוד שלושה חודשים, ומדי בוקר הייתי מניקה את הבנות ושואבת בשביל ניקול, ואז נוסעת אליה. אמא של בעלי הגיעה מרומניה לעזור לנו ונשארה כמה חודשים. גם השכנים והחברים סייעו בתקופה המאתגרת הזו.
היום הבנות שלי בנות ארבע, והן מלאות חיים ואנרגיה. אני בת 56, ואני מרגישה את הביקורת והשיפוט כל הזמן. אנשים תמיד שואלים אם הן הנכדות שלי. כשאני אומרת שהן הבנות, אני נאלצת לצפות בהפתעה על פניהם. זה כואב, אבל אני מבינה שאני נראית מבוגרת יותר מאמהות אחרות.
האם הייתי רוצה ילדים יותר מוקדם? בהחלט. האם החיים שלי אפשרו את זה? לא. אבל לא הייתי משנה כולם: יש לי שלוש בנות יפהפיות, הן אוהבות אותנו ואנחנו אותן מאוד. לא אכפת להן שאני בשנות ה-50 שלי, אני האמא שלהם וככה זה.