סמדר עטיה לוין, בת 46, עברה 15 טיפולי IVF. לפני חודש וחצי היא ילדה את איילה בניתוח קיסרי בבית החולים אסף הרופא, והשבוע סיפרה לנו על התקווה, הייאוש – והאושר הגדול ביותר שאפשר לדמיין.
"אני אומרת, בצחוק, שהבת שלי שרק נולדה היתה אמורה בכלל לחגוג עכשיו בת מצווה", אומרת סמדר. "התחתנו יחסית מאוחר, בגיל 35, ובגלל הגיל התחלנו לנסות עוד קודם, משהו כמו שנתיים לפני החתונה – וזה לא הצליח. מיד אחרי החתונה התחלנו בטיפולי פוריות. בהתחלה ניסינו הזרעות, עשינו ארבעה מחזורים. כל טיפול היתה תקווה ענקית. אני אישה בריאה, בחיים לא לקחתי אקמול אפילו, והייתי בטוחה שזו איזו מקריות כזו, ודי מהר אכנס להיריון".
למרות האופטימיות, עם הכישלונות הגיעו תחושות קשות, שאמנם נראות היום – כשבתה בזרועותיה – כמו זיכרון רחוק, אבל הטביעו את חותמן. "לאט לאט התחלתי להילחץ. הטיפולים הפכו אותי לבנאדם לא בריא, מאוד שונה ממה שהכרתי. פתאום אני צריכה לקחת תרופות, להזריק לעצמי הורמונים. משם מתחיל מין גלגל כזה, את נעשית חלשה, מאבדת אמון בעצמך – ממש התחלתי להתחרפן מההורמונים ותחושת הכישלון.
"אחרי שההזרעה הרביעית נכשלה, עברנו להפריות חוץ גופיות. בחרנו רופא מומחה ויצאנו לדרך. הכינו אותנו למסלול, אבל אף אחד לא מכין אותך לדרמה שההורמונים מכניסים אותך אליה. הגעתי לתהומות עמוקים מאוד, לא זיהיתי את עצמי, לא הבנתי מי אני. הייתי אומרת לבעלי 'מה קורה לי, זו לא אני!' זה כמו אישה לפני מחזור, רק פי עשרה, פי עשרים, ולמשך המון זמן. היה לי קשה לעבוד, לחיות את השגרה שלי".
מי שלא עבר את זה לא יכול להבין
סמדר מצאה נחמה בקבוצת תמיכה של קופת החולים שלה, המיועדת לנשים שעוברות את אותו תהליך קשה. "התחלתי ללכת לקבוצת תמיכה של נשים שעוברות טיפולי פוריות, והיא הצילה אותי. חבל שלא מכינים את הנשים ולא מפנים את כולן לטיפול או לקבוצת תמיכה, אני שמעתי על זה במקרה וזה נתן לי את אורך הנשימה שהייתי צריכה. יש גם את האפקט החברתי, שאת מתקשה להיות עם החברות שלך שכבר יש להן ילד או ילדים, לא רוצה לשתף אותן, אין להן זמן אלייך, וכשאת נמצאת עם נשים שעוברות את אותו דבר כמוך זה מאוד מקל ומחזק. התקופה של טיפולי הפוריות מאוד מתעתעת ומסובכת. את נראית בנאדם בריא, עובדת, ממשיכה בשגרה שלך. זה לא כמו מחלה, חס וחלילה, שרואים אותה עלייך – אבל הנפש שלך חולה, את בסבל נוראי שלא נפסק, ומי שלא עבר את זה בעצמו לא יכול להבין את זה".
במשך 11 שנים עברה סמדר 15 טיפולי הפריה חוץ גופית. "כל אחד מהטיפולים שעברתי היה מחזור מלא, כלומר שאיבה והחזרה של עוברים. כמעט לא היו לי עוברים מוקפאים. התחלנו לחשוב על אימוץ, וגם על פונדקאות. כחלק מההכנות פגשתי זוג מדהים שעבר פונדקאות וקיבל תאומים. הכרתי אותם דרך אחותי, ורציתי לדבר איתם לפני שאני מתחילה את התהליך. הם חיזקו אותי ונטעו בי הרבה אמונה שגם אם לא אצליח בטיפולים ואלך על פונדקאות, הם יעזרו לי ויתמכו בי, כי הם מבינים אותי כמו שאף אחד לא יכול להבין. הרגשתי שנכנסו בי כוחות עצומים. אני זוכרת שחזרתי הביתה ממש מרחפת, ואמרתי לבעלי: 'זהו, הגיע הזמן. הולכים על זה' - והתחלנו בתהליך הפונדקאות".
במקביל התחילה סמדר את מה שיתברר כמחזור הטיפולים האחרון שלה. הטיפול המנצח. "הרגשתי מלאת כוחות, ובחרתי ללכת על שני התהליכים במקביל. התחלנו בתהליך של פונדקאות בהודו, ובזמן שחיכינו לוויזה קיבלנו את הבשורה שחיכינו לה כל כך הרבה זמן. הכרתי את התהליך טוב מאוד. עשיתי את ההפריות בבית חולים פרטי, ובסביבות 14:00-13:00 מתקשרים אלייך מהמעבדה, ואומרים לך שהם מצטערים, אבל התשובה שלילית. הפעם עשיתי את בדיקת הדם בקופת חולים, ואני אפילו לא יודעת לקרוא את התוצאות. בחרתי לא להתעסק בזה, ועד היום אני לא יודעת איך מפענחים תוצאות של בדיקת היריון. כשהן הגיעו, התקשרתי לרופא המשפחה, והוא ביקש שאדבר עם רופא הנשים. כשהתקשרתי אליו, הוא לא אמר כלום וביקש שאחזור על הבדיקה יומיים לאחר מכן. כל הזמן הייתי בהרגשה חיובית, אבל ברגע שהוא אמר לי לחזור עליה עוד יומיים – הייתי עוד יותר אופטימית. אף אחד לא אומר שזה לא – כנראה שזה כן. כבר היתה פעם אחת שהייתי בהיריון, ואחרי כמה שעות זה הסתיים, אז היה פחד מאוד גדול. הייתי ברגשות מעורבים. תקווה ענקית מצד אחד, ומצד שני לא להרשות לעצמי להיות אופטימית מדי, כדי לא להתרסק".
עד שהחזקתי אותה בידיים לא הפסקתי לפחד
אחרי יומיים חזרה סמדר על הבדיקה, והפעם לא הצליחה להתקשר לרופא בעצמה. "הבאתי את התוצאות לבעלי, וביקשתי ממנו שיתקשר לרופא. הוא דיבר איתו בטלפון, ואני ישבתי לידו, כססתי ציפורניים. אמרתי לו: 'נו!', והוא אמר לי: 'מה, עוד לא הבנת שזה כן?'. באותו חודש הייתי בשמחה גדולה. האחיין שלי התחתן, קניתי הרבה בגדים ותכשיטים, התאפרתי, מה שאני לא עושה אף פעם, ורק עכשיו אני מבינה כמה זה עזר לי. כבר הייתי במצב מרומם, אז לא קפצתי או צעקתי, אבל הייתי מאושרת. השמחה היתה כמובן מהולה בהרבה פחד, עד שהחזקתי אותה בידיים לא הפסקתי לפחד".
סמדר מספרת על עבודה רוחנית אינטנסיבית שעשתה במקביל לטיפולים, שסייעה לה להתגבר על הקשיים הנפשיים בתהליך. "מפני שהיינו 'בלתי מוסברים', כלומר לא מצאו בעיה ספציפית אצלי או אצל בעלי ועדיין לא הצלחנו להשיג את ההיריון, הייתי חייבת לעבוד על עצמי, להבין איך לגרום לזה לקרות. וברגע שהרפיתי מהשאלות 'למה דווקא אני, למה זה לא קורה לי', והתחלתי – הרבה בזכות שיטת ימימה – לפנות עומס מהראש, ולהתחיל לשאול 'מה אני צריכה לעשות כדי שזה יקרה' – זה עבד. אני באה מתחום הגינון, ופשוט התחלתי לחשוב במונחים האלו – כמו שמזרע קטנטן גדל צמח – ככה ההיריון מגיע".
לפני חודש וחצי, ב-18 ביולי, ילדה סמדר את איילה – "ומאז אני בעננים, ולא יורדת משם. הלידה היתה מדהימה. הכל היה חוויה. בגלל הגיל שלי, חשבתי שאולי יציעו לי קיסרי, אבל לשמחתי אמרו לי שאין בעיה שאלד בלידה רגילה. לקראת סוף ההיריון היה לי ריבוי מי שפיר. בשבוע האחרון לפני הלידה הייתי בבית החולים כמעט כל יום, ובפעם האחרונה אמרו לי שאני יכולה ללכת הביתה, אבל אם תהיה לי ירידת מים לבוא באמבולנס מיד. זה כבר הפחיד אותי, וקבעתי תור לקיסרי. הניתוח היה מיועד ליום ראשון, אבל ביום שישי יצא לי הפקק הרירי, ואחריו ירדו המים. ברגע האמת שאלו אותי אם אני רוצה טבעי או קיסרי, ואני לא רציתי להחליט. אמרתי לרופאים שיש לי מספיק החלטות, ומה שחשוב לי זה לצאת עם ילדה בריאה בידיים – ונכנסתי לקיסרי, בהרדמה כללית.
"כשהתעוררתי, בעלי הראה לי תמונה שלה בחדר ההתאוששות. לא האמנתי, זאת היתה מציאות חדשה לגמרי. אומרים לי: 'חכי, האושר רק יגדל, כשהיא תתחיל ללכת, כשהיא תתחיל לדבר' – אבל אני הכי מאושרת בכל רגע שהוא. חיכיתי מספיק".