בתי אלה היא כל מה שחלמתי להיות: יפהפייה בעלת גוון עור מושלם, שוקולדי ומשתזף. אומרים שילדים מעורבים הם הכי יפים אבל זה שקר: הם לא מעורבים. הם פשוט לוקחים את הגן החזק, במקרה הזה, הגן המרוקאי; לילי שרצקי אלמליח, פולניה חיוורת, מקווה שבכל זאת הילד הבא יהיה קצת דומה לה
מכירים את המשפחות האלה שנראות כמו שיבוט של עצמן? ראית בן משפחה אחד, ראית את כולם? ובכן, עד גיל די מאוחר יחסית הייתי משוכנעת שאחי הגדול ממני בשלוש שנים ואני למעשה תאומים סיאמיים.
אולי זה קשור לכך שהערצתי את האדמה עליה הוא דרך: עשיתי כל מה שהוא עשה, והלכתי שבי אחריו: מהסרטים שאהב, עבור למוזיקה שהאזין לה, סוג ההומור שהוא פיתח לעצמו ועד כמובן (כל) החברים שלו שהתאהבתי בהם אחד אחרי השני. לעזאזל, היו לנו פיג'מות תואמות עד גיל עשר נראה לי. פתטי, אבל נכון: אחי היה הגבר הראשון של חיי. במובן הכי תמים וטהור שיש.
לימים גיליתי שאנחנו לא תאומים. ואנחנו ממש לא דומים, מלבד אולי שפת גוף והומור משותף.
מה שבטוח, אף פעם לא הייתי דומה להורים שלי. נאדה. גורנישט. ואפשר היה בקלות לגרום לי לחשוב שאני מאומצת. וכן, תסמכו על אחי שגם מכר לי את השקר הזה כשרצה לעצבן אותי.
כשאני מביטה במראה – אני לא רואה בה אף אחת מלבדי. פשוט לא דומה לאף אחד בעולם. זאת הסיבה שבהריון עם אלה, עברו בי תהיות איך הילדה הזאת תיראה. כשהיא יצאה לאוויר העולם, היה נדמה שזה סוף סוף קורה: יצרתי שיבוט של עצמי: היא נולדה זעירה, בהירה, עם עיניים גדולות. בול כמוני. וכמו מיליארד תינוקות אחרים.
אלא שאחרי חודש בלבד, היא מיהרה לשנות את גוון עורה מבהיר חיוור לשחום מרוקאי, עיניה הפכו חומות מיום ליום (הכי רחוק מהכחול שלי), והיא נעשתה מלאכית יפה (בואו נודה מזה – גם הכי רחוק ממני). אומרים שילדים מעורבים הם הכי יפים, וזה נכון – אתם יודעים למה? כי הם לא באמת מעורבים. זה שקר. הם פשוט לוקחים את הגן החזק. במקרה הזה – של המרוקאי.
אלה היא כל מה שתמיד חלמתי להיות, רק במיני: יש לה את גוון העור האידיאלי, זה שתמיד כל כך חשקתי בו. זה שכל צבע מתאים לו, והוא שומר על עצמו בחורף ומקבל גוון שוקולדי בקיץ. בעוד אני, האשכנזייה החיוורת, נותרת להישרף בשמש. וכשאני אומרת שמש, אני מתכוונת לקרן אור קטנטנה שמבצבצת עוד במאי וכבר הופכת אותי לסטיקלייט אדום ומפחיד.
יש לאלה גם פנים עגולות מושלמות, בעוד שלי יש פני מלפפון מפוארים. היא משוויצה בפרופיל אידיאלי של אף כפתור, אבל לא מיניאטורי מדי – פשוט פרופורציונלי לפניה, בעוד שלי יש חוטם יהודי שאפשר לכתוב עליו מגילה, באופן הכי מילולי שיש.
ללא ספק בכלל – היצור השמיימי הזה לא דומה לי בשום צורה. למעשה אפשר בקלות לחשוב שאני הבייביסיטר שלה, או הדודה הרחוקה שהגיעה לבקר מאמריקה, או האם הפונדקאית. הכל, רק לא אמא שלה. ותסמכו על אנשים שיידעו להצביע על עובדה זו בכל הזדמנות. והאנשים האלה אגב הם בני משפחה. לרוב מהצד של בעלי.
"וואי, היא בול אתה, הא?" תאמר לו דודה באירוע משפחתי, ולא תשכח להוסיף: "אין בה כלום ממך", היא תסובב את הסכין ככה טוב טוב. חמודה. טוב שנתנו לך רק 200 שקל במעטפה, גם שם לא יהיה כלום ממני. איך זה נראה לך עכשיו, הא?
לילי התינוקת ואלה התינוקת: שיבוט גנטי או לא שיבוט גנטי? | צילום:
תומר ושחר צלמים
גם כן ילדה מעורבת
אבל היא צודקת, המעצבנת. זה קשה להודות אבל נכון: אני אשכרה מקנאה בבת שלי. כן, ב-13 קילו וצ'ופצ'יק שמתפזרים על 85 סנטימטרים בלבד. אז בטח תאמרו שהיא עוד תשתנה. אחרי הכל גם אני הייתי סופגנייה קטנה עם אף קטן ועיניים גדולות. אבל לא לא - אלה שלי תמשיך להיות מדהימה, כי היא "ילדה מעורבת".
אז תשמעו: אלה דומה לי בול בחוש ההומור, בכישורי המשחק ומי שישמע אותה פעם אחת מדברת, יבין טוב טוב – מי כאן האמא של הדבר הוורבלי הזה שלא שותק בשום צורה. לא יהיה לו שום ספק בעניין. הבנתם?
ועכשיו רק נותרה שאלה אחת באוויר: אתה שם בפנים – שדופק לי עכשיו בעיטה בצלע – איך אתה תיראה? יש מצב שאולי במקרה שלך לא ייטעו בי ויחשבו שאני עוזרת הבית שלך? תעשה טובה ותזרוק לאמא איזה עצם, מה אתה אומר?
