מתילדה מרקו היא תינוקת חמודה להפליא בת שנה. אף שהיא אפילו לא יכולה להיחשב "שמנמונת" במובן התינוקי והחמוד של המילה, אמא שלה נחושה שלא לתת לה לעלות יותר מדי במשקל – ומקפידה איתה על משטר דיאטה נוקשה. נשמע מצמרר ומזעזע, אך בטור עצוב שכתבה בעצמה היא מסבירה את הסיבות להחלטה.
עוד בתשעה חודשים:
>> צפו: התינוק יצא במהלך נסיעה בכביש מהיר
>> הידעת? ניתן ומומלץ להושיב תינוק בגיל חצי שנה
>> צילומי הריון לא שגרתיים: קבלו השראה
"אויש הירכיים השמנמנים האלו, איזו מתוקה!"
"האישה בסופרמקרט בסך הכל רצתה להחמיא לנו. היא ליטפה את הבת שלי, ואמרה: 'אויש, הירכיים השמנמנים האלו, איזו מתוקה!'. היא המשיכה ללכת, ואני הרגשתי כאילו קיבלתי סטירה. היה לי ברור שהתגובה שלי לא נורמלית: הרגע שמעתי שהתינוקת שלי יפה ובריאה – אבל לא הצלחתי לשלוט בזה, בעלבון שהרגשתי, במילה היחידה שהדהדה לי בראש: 'שמנה!'.
"עם הבן הבכור שלי, סאם, הבעיה הפוכה. הוא נולד רזה וגדל רזה, ועכשיו, בגיל ארבע, אני דווקא חוששת שהוא לא שוקל מספיק. בחודשים הראשונים לחייו הייתי בוכה בכל פעם ששקלו אותו ואמרו לי ששוב הוא לא עלה מספיק, ושהוא מדשדש באחוזונים הכי נמוכים שיש ואף מתחת להם. לכן, הייתם מצפים שאשמח כשנולדה לי ילדה בריאה כמו מתילדה – אבל במקום זה, אני כל הזמן חוששת שהיא תשמין מדי. ככל שהירכיים שלי מתמלאים והידיים שלה תופסות נפח, יש מחשבה אפלה שמנקרת בי: מה אם היא תהיה שמנה?
"אני מוצאת את עצמי ממש מחכה שהיא תתחיל ללכת ולא כדי להיות גאה בה והתפתחות שלה, אלא כי אני מאמינה שכך היא תשרוף יותר קלוריות, ותיפטר קצת מהשומן התינוקי הזה. אני יודעת שזה לא בסדר, ולא צריך היות גאון או אפילו פסיכיאטר כדי להבין שהבעיה היא לא אצלה, אלא שלי עם עצמי.
עכשיו אני במשקל תקין, אבל במשך כל הילדות והנעורים שלי התמודדתי עם משקל עודף. הייתי לובשת בגדים גדולים שיסתירו את הגוף שלי, ובגיל 14 כבר נרשמתי ל'שומרי משקל', כדי להוריד עשרה ק"ג שהפריעו לי. אני זוכרת שלבשתי שמלה קצרה, ואחת הבנות בבית הספר העירה לי ברשעות שאני 'לא יכולה ללבוש שמלות עם רגליים כאלו'. עברו יותר מ-20 שנה מאז, והמשפט הזה עדיין מצלצל לי באזניים ומכאיב לי כמו בפעם הראשונה ששמעתי אותו.
לא רוצה שהיא תסבול כמוני
לכן, אני כל כך דואגת מהמשקל של הבת שלי. אני לא רוצה שהיא תסבול כמוני. כמעט כל אישה שאני מכירה סובלת מהמשקל שלה, או לא מרוצה מהגוף שלה: החזה שלנו תמיד קטן או גדול מדי, הבטן לא מספיק שטוחה, הישבן בולט מדי או לא בולט מספיק, העור לא מספיק מתוח. בסקירת המערכות, כשאמרו לי שיש לי בת, בכיתי 12 שעות רצוף. הבנתי אילו חיים של עינוי צפויים לה, ופקפקתי ביכולת שלי לעזור לה לפתח דימוי גוף נורמלי והערכה עצמית סבירה. ידעתי שהיא תקבל ממני דוגמה לא טובה.
"וכמו נבואה שמגשימה את עצמה, היו רגעים שפשוט לא יכולתי להכיל. כשאמא שלי קנתה לה במתנה מכנסיים חמודים שלא עלו עליה, או כשתמונה שאבא שלה צילם גרמה לפניםשלה להיראות כמו בלון בלי צוואר – ההבנה שהתינוקת שלי שמנה פשוט פילחה אותי לשניים, וגרמה לי להרגיש אשמה נוראית. גם על העובדה שאני מרגישה כך כלפיה – אבל גם על העובדה שהבאתי אותה למצב הזה. נתתי לה יותר מדי פורמולה, הרשיתי לה לטעום יותר מדי עוגות וגלידות. גרמתי לזה בעצמי.
אני מדברת על זה עם בעלי, שכבר מיואש ממני. הוא לא מסתכל על הילדה שלנו דרך הפריזמה של המשקל שלה. לא אכפת לו כמה קפלים יש לה בירכיים, אלא האם היא שמחה ומאושרת – ואני לא מצליחה לעשות כמוהו. הלוואי שיכולתי לשמוח בשני הילדים הבריאים והשמחים שלי, מבלי לחשוב על מידת הבגדים שלהם. אלי יום אחד אצליח".
מה דעתכן: מחשבה שעוברת גם אצלכן או רחוק מכן שנות אור?