ילדים זה שמחה, אבל כשמדובר באחים שמגיעים לעולם בהפרש של כמה חודשים זה מזה, יש כאלה שאומרים שזאת כנראה ובעיקר - תאונה. הדעה הרווחת טוענת שזה יותר קשה מלגדל תאומים, שמדובר במעמסה לא קלה על הגוף ועל הנפש, שלא לדבר על ללדת פעמיים בתוך זמן קצר כל כך. אנשים תמיד מניחים שמדובר בפנצ'ר, או בהתפלקות, כי הרי לא ייתכן שמישהו ירצה לעולל לעצמו דבר כזה.
אבל מנגד, יש גם את המנחמים: שאחים שגדלים בהפרש גילאים זעיר הופכים להיות חברים הכי טובים, ושאם כבר חיתולים, שיניים ולילות חסרי שינה - עדיף שיגיעו יחד ושתוך כמה שנים מאתגרות, זה יחלוף ונוכל לקטוף את הפירות (או להסיע לחוגים).
אז אומרים. ביקשנו לדבר עם כאלה שחיות את זה ביומיום, ולהבין איך ההרגשה להיות אמא לשניים שעשויים להיכנס לכיתה א' ביחד.
"חודשיים אחרי הלידה, שוב נכנסתי להריון. נכנסתי ללחץ"
לירז וקשי, אמא של טוהר-לאה בת 4 וארבעה חודשים, יהונתן, שנתיים ו-9, ואביתר בן שנה ו-9.
"האמת שאנחנו לא תכננו הפרש כל כך קטן, זה משהו שפשוט קרה. זה קרה חודשיים אחרי לידה, וזו הייתה הפתעה מוחלטת. נכנסתי ללחץ ולא ידעתי איך להכיל את זה. המשפחה שלי גרה רחוק, ואמא שלי דאגה קצת איך אתמודד עם זה לבד, בלי עזרה צמודה מהמשפחה. חוץ מזה, למרות שיש לי חברה שגם לה יש ילדים בהפרשים קטנים, זה לא משהו שמאוד מקובל בסביבה שלי, בטח לא הפרשים כל כך קטנים. החששות שלי היו מורכבים. יהונתן היה הקטן שלי, ולא הצלחתי לדמיין איך זה יהיה עם עוד תינוק. חששתי שלא אצליח לתת לו את כולי כמו שרציתי. אחרי הכול, הוא היה רק בן 11 חודשים כשאביתר נולד, ממש תינוק, אבל אחרי הקושי הראשוני הכול מסתדר איכשהו".
איך בדיוק?
"אני תמיד אומרת שגידול של בנים ובנות זה שונה, ואני ממש רואה את זה יום יום, לגבי כל דבר. הם יותר שובבים מהגדולה, יותר אנרגטיים, וזה לא קל - במיוחד שיש שניים כמעט באותו גיל. מצד שני, הם ממש גדלים יחד, אני רואה איך אביתר פשוט מחקה את יהונתן בכל דבר, כמו צל שלו, וזה טוב מאוד לשניהם".
"אם יכולתי ללדת שוב מוקדם יותר, הייתי עושה את זה"
קרן אור פלוטקין, 33, אמא של לביא, בן שנה וחודשיים, ושל נעם - בת שבוע וקצת.
"תמיד רציתי שיהיו לנו הפרשים קטנים, ואם לא הייתי יולדת בקיסרי הייתי מצמידה אפילו עוד יותר. רק חיכיתי לאור ירוק מרופאת הנשים שלי, וברגע שהיא אישרה לי הריון נוסף, יצאנו לדרך. בנוסף, אנחנו רוצים ארבעה ילדים, כך שאין לי ממש ברירה אלא להזדרז. את הצמד הבא אני גם מתכננת להביא בסמיכות, אבל רק בתנאי שזה יסתדר לי טוב ב'סט' הזה של הילדים.
אני ואחיי נולדנו בהפרשים של 3 ו-4 שנים, ואצל בעלי ההפרשים גדולים עוד יותר. מכיוון שאני חוויתי את אחותי רק בגיל העשרה, רציתי שהילדים שלי יגדלו יחד, ולא יגלו אחד את השני רק בגיל מבוגר.
איך אנשים הגיבו על בשורת ההריון השני הצמוד?
"לא נתקלתי בשום דבר חוץ מפרגון. מי שידע על הקיסרי אמנם דאגו קצת, כי נהוג לחכות פרק זמן מסוים בין ניתוח קיסרי להריון נוסף, אבל התגובות באמת היו אוהדות ומחזקות. התייעצתי מיוזמתי עם אימהות של ילדים צמודים –לא כדי שיניאו אותי או יחזקו את ההחלטה שלי, כי אני כבר הייתי בטוחה מה אני רוצה, אבל היה לי חשוב לדעת בדיוק לקראת מה אני הולכת. רוב האימהות שדיברתי איתן אמרו לי שזה לא פשוט, סיפרו שהשנה הראשונה היא גיהנום, אבל אחר כך יש שיפור משמעותי.
"כרגע אני מחלימה מהניתוח, ויש לי המון עזרה מההורים, טרם התחלתי להתמודד עם גידול של שניים, אבל אני רואה שזה עומד להיות אינטנסיבי. זה כמו תאומים, רק יותר מורכב. למשל, מה עושים אם היא תקום ותבכה מרעב, וצריך להכין אותו לגן? מצד שני, בניגוד לתאומים, הבן הגדול שלי כבר הולך, וזה יותר קל, כי הוא פחות תלוי בי פיזית".
איך לביא קיבל את אחותו הקטנה?
"לאורך ההריון, חששנו מהשינוי, אבל לשמחתנו, לביא לא רכושני ולא מקנא לי, וקיבל אותה מאוד בטבעיות. הוא עזר לחתל אותה כבר ביום הראשון, וביום השני נתן לה נשיקות. הוא מביע סקרנות עדינה כלפיה, וזה בעיניי היתרון שיש בהפרשים קטנים. כבר בהריון החזקתי תינוקות כדי 'לאמן' אותו, וזה אף פעם לא הפריע לו. אני כן חוששת, כמובן, שלא אצליח לתת לשניהם את מה שהם רוצים, והפחד הכי גדול שלי היה שאני גוזלת ממנו חלק מאמא שלו, כי עד עכשיו הוא קיבל הכל. מצד שני, ברור לי שזה יתרום לו המון. חשוב לי שהם יגדלו יחד, בצמידות, ושיהיו אחים טובים עם קשר חזק. ברגע שזה יקרה, אני אדע שהצלחתי, שהאתגר של גידול שני ילדים צמודים היה שווה את זה".
"נכנסתי להריון שני לפני שהספקתי להוריד את המשקל מההריון הראשון"
ליטל שאול, בת 23, אמא של אודל, בת שנה ו-8 חודשים, ונתן, בן 9 חודשים.
איך אנשים הגיבו על בשורת ההריון השני הצמוד?
"מכיוון שאני צעירה בגילי, אנשים לא חסכו את דעתם. אנחנו דתיים, ולאנשים נוח להיתפס לסטיגמות. אנשים היו רואים אותי עם תינוקת בת כמה חודשים ובהריון מתקדם, והיו מתפלאים על הזריזות, ואף טורחים להסביר לי כמה קשה יהיה לי. אני לא אגיד שזה לא פוגע, אבל בעיניי זה מה שקיבלנו ועם זה נתמודד, למרות הקושי. ובהתחלה, היה נורא קשה. אם לא הייתה לי עזרה מהמשפחות שלנו, אני לא יודעת מה הייתי עושה.
"שני תינוקות דורשים תשומת לב, רגש, חום ואהבה בלי סוף, ואי אפשר להתחלק לשניים. לנתן למשל היו גזים רציניים, ואודל הייתה ועדיין מאוד קשורה אליי והיה לה קשה לוותר, ואפילו כשחמתי הייתה באה לקחת אותה היה לה קשה ללכת. המפנה היה אחרי ארבעה חודשים מהלידה של נתן. אודל כבר הלכה, תקשרה יותר ולאט לאט הסתגלנו כולנו למצב החדש.
"למרות שהם עדיין קטנים, אני כבר רואה שהם מאוד מחוברים אחד לשני, ואני מאחלת להם שזה יימשך. אני מאוד קרובה לאחיות שלי, למרות שאצלנו ההפרשים קצת יותר גדולים, ואני יודעת כמה זה חשוב".
"הבעיה היא שאין סנכרון בין הצרכים של האחים"
קרן קרוה, בת 37, היא אמא של אוהד, בן שנה וחמש, ואור, בת חמישה חודשים
"מפאת גילי, ובגלל ששמענו מסביב סיפורים לא נעימים על קשיים להרות בגיל מאוחר, ידענו מראש שלא נחכה הרבה אחרי הלידה של אוהד, אבל לא חשבנו שחודשיים מהלידה אהיה שוב בהריון. אוהד עוד לא היה במסגרת, ולהפעיל אותו לאורך ההיריון, ובמיוחד בחודש התשיעי, שגם נפל על אוגוסט, היה מאוד מאתגר.
"גם אחרי הלידה, שלושת החודשים הראשונים היו ממש, ממש קשים. אפילו אחותי, שעזרה לי מאוד בתקופה ההיא, והיא אמא לתאומים, אמרה לי בדיעבד שבעיניה הפרש כזה הוא הרבה יותר קשה מתאומים. הסיבה היא שאין סנכרון בין הצרכים הרבים שיש לכל אחד מהתינוקות. אוהד עדיין לא ידע ללכת, לא ידע לאכול לבד, ועל כל זה נוספה אחות קטנה. בהתחלה הוא גם היה חולה, והרופא אמר שזו הדרך שלו להביע את הקושי. קצת אחרי שהיא נולדה, אוהד נכנס לגן, ותפס שם עוד כל מיני מחלות, וזה מאוד הוסיף לקושי.
"כמו כן, את אוהד לא הצלחתי להניק, ולמרות שעם אור זה דווקא הלך בסדר, נאלצתי להפסיק אחרי חודשיים. אוהד קינא מאוד וכדי למשוך את תשומת לבי, הוא נהג לעשות דברים מסוכנים או אסורים בזמן שהנקתי. בנוסף, היו גם הרבה קשיים לוגיסטיים: מלקחת אותו גן, להוציא את שניהם מהאוטו על הידיים ועד לקלח אותם.
"הדברים נראו אחרת כשאוהד התחיל ללכת. ככל שהוא גדל והבין יותר, זה נעשה יותר קל. אני לא יודעת אם זה האופי או ההפרש הקטן ביניהם, אבל הם מסתדרים נהדר, הוא מנשק רק אותה, מרים מוצץ, נותן לה בקבוק ומשחק איתה, הוא ממש מתנהג כמו אח גדול, למרות שהוא עדיין קטן בעצמו. אז נכון שיש עדיין קושי. לפני חודש העברנו אותם לחדר ביחד, והיו לילות מאוד קשים של בכי של שניהם. מצד שני, השבוע הלכתי עם שניהם לקניון לבד, והיה לנו כיף. בשורה התחתונה - אם לא מעזים לא מצליחים. זה אושר גדול, כשרואים את הדינמיקה ביניהם. צריך ליהנות מהרגעים הטובים ולשרוד את הרגעים הקשים. מה שכן, אנחנו רוצים עוד ילד אחד לפחות, אבל הפעם ניקח את הזמן וניתן לשניהם לגדול קצת לפני שהם יקבלו עוד אח".
"אל תשכחו את הזוגיות בין כל זה"
שיר קלבלה, בת 32, אמא של בר, בת 8 וחצי, ורומי, בת 7 וחצי. חוץ מהבנות הצמודות יש לה עוד שני בנים קטנים, בהפרש של שנתיים וחצי זה מזה.
"ההתחלה היא הישרדות נטו. הקושי מתחיל כבר בהריון. יש ימים שאי אפשר לזוז בהם, אבל כשיש לך תינוק קטן - פשוט אין ברירה, וצריך לטפל בו ולהיות אתו. וכשכבר יש שניים בהפרש קטן כל כך, צריך לדעת שאין זמן לשבת, אין זמן לנוח, אין זמן לנשום. זה נטו להיות אמא במשרה מלאה פלוס פלוס, גם בלילות, ולא ליום יומיים אלא למשך שנים.
"עם זאת, מרגיעה שיר כי כשרומי הגדולה, הייתה בת שנתיים, כבר התחילה לראות את הפירות של ההשקעה. "הן התחילו ממש לשחק ביחד וזה פשוט מקסים לראות, עד היום. לעומת זאת, אני רואה את הבנים שלי, בן שנה וחצי וארבע, שעל אף שהבנות משתפות אותם במשחקים, זה לא אותו דבר. ייתכן שיש גם את השוני במינים, אם כי אני לא חושבת שהמצב היה שונה אילו היו בנות. הוא לא חולק איתן תחומי עניין, בגלל הפרש הגיל המשמעותי".
הפער הצמוד בין הבנות לא גורם לתככים?
"היום הבנות מאוד נלחמות על העצמאות והאינדיבידואליות שלהן, ובהחלט יש דברים, כמו לשחק במחשב, שהן מתעקשות לעשות לבד, וכמה שהן אוהבות, הן יכולות ממש להתכסח על זה. מצד שני, יש להן חברות משותפות, הן מכינות ביחד שיעורים ועוזרות אחת לשנייה, זה קשר הכי קרוב שיכול להיות, למרות המריבות המזדמנות.
"האחדות בין הילדים מאוד חשובה לי, ואם לא העסק שלי www.ubile.co.il, הייתי עושה עוד צמד בהפרש קטן. זה לא עניין קל, ואני ממליצה מכל הלב למי שהולכת על זה ויש לה אפשרות לקחת עזרה, אפילו בתשלום, לא לחשוב פעמיים, כי אחרת ממש קשה לשרוד. עניין נוסף שצריך לשרוד זו הזוגיות, ולכן, עד כמה שזה נשמע קלישאתי, תפנו לכם זמן, אפילו שעה שעתיים, פה ושם, קחו בייביסיטר או סבתא ותהיו רק שניכם, אחרת הזוגיות חוטפת מכה קשה מהאתגר הזה".