אני מודעת היטב ללחץ החברתי שקיים על נשים (וגם על גברים) בגילאי השלושים פלוס שנפוץ בעיקר כאן בישראל. לשמחתי ולמזלי, רוב הזמן דווקא לא הייתי נתונה תחת הלחץ הלחץ לתקתק חתונה וילדים כי בלוס-אנג'לס, עיר מגוריי בשנים האחרונות, הנורמה היא דווקא הפוכה: קחי את הזמן ותתחתני מאוחר. ובכל זאת, אני האחרונה שחשבתי שאגיע לשם בעצמי: בת 35 בלי שום בעל ותינוק בסביבה.
"כשאסיים את התואר הראשון שלי, אחשוב על ילדים"
התוכניות שלי היו אחרות לגמרי. כך למשל כששרון חברה שלי הייתה בהריון הראשון שלה לפני שבע שנים, אמרתי לה שכשאסיים את התואר הראשון שלי - אתחיל לחשוב על ילדים. אז החלטנו לסגור על דיל שנשמע לי טוב: כשהיא תעשה את השני שלה, אני אתפנה לילד הראשון שלי. בסופו של דבר, מה שקרה הוא שבמקום ילדים, עשיתי רק תארים. היום לשרון יש שלושה ילדים, ולי יש שלושה תארים. איך זה קרה? אין לי באמת מושג.
בשנה האחרונה משהו בכל זאת השתנה בי. זה קרה כששמעתי שתכנית הגיבוי שלי השתבשה. האחד שאתו תכננתי ש"אם לא נתחתן עד גיל 33 נעשה ביחד ילד" מצא אחת שבנתה עליו. וזה רק החמיר מהרגע שהגעתי לבקר בארץ - שנייה לפני שנכנסתי לבית האח הגדול. תתפלאו, אבל אלה לא היו ההורים שהפעילו את מכבש לחצים, הם כנראה כבר התייאשו ממני. הייתה זאת הסביבה והחברים.
זה התחיל במספר ההודעות מאסיבי שקיבלתי בוואטסאפ מחברים שזה עתה נולד או נולדה להם תינוק/ת. שוב ושוב קיבלתי תמונות של תינוקות ורדרדות עם פלומת שיער על הראש ופרצופים חמוצים (טוב, הן הרגע נולדו), ושוב ושוב השבתי: "מזל טוב להולדת הבת", אבל בינינו, לא ממש התרגשתי באמת. אולי כי זו התמונה המאה של תינוק/ תינוקת/ תאומים שקיבלתי בחודשים האחרונים, ואולי כי אצל החברים שלי בכלל לא מדובר היה בסיבוב ראשון, כי אם בילד השני וגם השלישי, ואולי זה כי הרבה חברים שלי התחילו לשים תאריך פג תוקף על הביציות שלי.
אומנם גם בעיר הגדולה ללא הפסקה, לאן שרק לא הסתכלתי, ראיתי ילדים אבל בתל אביב, בניגוד לרמת השרון - זה בכל זאת הרגיש קצת אחרת. אולי כי היו אלה בעיקר האבות שרוכבים על אופניים עם איזה זאטוט או שניים, וזה היה לי קצת פחות מאיים. יחי ה-Stay home dad. עניין האבות עם הילדים הרגיש לי נוח כי הסקתי מזה שהנשים שלהם עובדות, ובעיקר על הקריירה שלהן. מתאים לי דווקא.
פשוט לא הרגשתי צורך להיות אמא
כל אלה הביאו אותי לחשוב איך בכל זאת הגעתי למצב הזה. אחת התשובות שמצאתי לשאלה למה לא עשיתי ילדים בגיל צעיר יותר הייתה כי פשוט לא הרגשתי צורך להיות אימא. כנראה שההורמון הזה שאמור להשתחרר לי בגוף ולגרום לי להשתוקק להפוך לאמא החליט משום מה לדלג עליי. זה בעיקר בלט כשהסתובבתי עם חברות, והיינו רואות ילדים – התגובה שלי תמיד הייתה קצת הרבה שונה משלהן. בזמן שהן למשל היו משתפכות מכמות המתיקות שנזלה מהתינוק שמולן ודיברו על כמה הן רוצות כבר ילד, אני מצאתי את עצמי אומרת משפט תלוש כמו: "אז על מה דיברנו לפני שהוא פתאום הופיע?"
וכך חיכיתי. חיכיתי שאהיה עם הגבר הנכון, שאהיה מאוהבת, בחרתי שלא להיכנע ללחץ החברתי או כמו שהחברים המליצו לי: להתפשר ולעשות ילד לבד. כי איך שאני רואה את חיי - ילד צריך להיות פרי אהבה ולא פרי לחץ חברתי.
לא חשבנו שזה יקרה כל כך מהר. יומיים לאחר הגמר של התוכנית, עליתי על מטוס בחזרה ללוס אנג׳לס כדי לסיים את הסמסטר האחרון שלי. יהב נשאר כאן. כמה ימים בעיר המלאכים, ואני מגלה שהמחזור שלי שוב מאחר (זה קרה גם אחרי שיצאתי ״מהבית״), אני מחליטה לקנות בדיקה. והיא מראה לי שני פסים כחולים (ככה זה באמריקה). כל מה שאני זוכרת מהרגע הזה הוא שצילמתי את התוצאה של הבדיקה, שלחתי אותה ליהב והוספתי שתי מילים ברורות כמו אותם שני פסים: ״אנחנו בהריון״. ומה עושים עכשיו?
>> סיפורי לידה של נשים אמיתיות
>> הוליווד משוויצה בגוף פוסט לידה