"בחדר הלידה נשמעו אזעקות, טילים נפלו מסביב"

לפעמים נדמה שסיפורים כאלה, רואים רק בסרטים: העלילה מתפתלת, רגעי החרדה מגיעי לשיא והסוף, תודה לאל, טוב. שלם. מרגש ומשחרר.

סרט הוליוודי עתיר דרמות? לא ממש, מדובר בסיפורי ההריון והלידה המרגשים שלכם, רגעים אמיתיים מהחיים.

מבין עשרות הסיפורים שקיבלנו, שזיכו את השולחות בערכת טיפוח וטיפול של תפוח, קבלו את הזוכים.

סהר בן סימון: "הגעתי לטיפול הפוריות ולפתע הרופא מבשר לי: "את בהריון!"

כשנה וחצי לאחר החתונה התחלנו בניסיונות להיכנס להריון, אך ללא הצלחה. ביקרתי אצל רופא הנשים כל חודש ובסופו של דבר הוא שלח אותי לצילום רחם בבית החולים, כהכנה לקראת טיפולי פוריות.

הוא הסביר לי את כל השלבים והתהליכים שהולכים לקרות מעכשיו, וביקש שאגיע ביום הרביעי של המחזור, על מנת להתחיל עם הזריקה הראשונה. הגעתי אליו, לאחר היום הרביעי של הדימום. בזמן שהוא בודק הוא מנסה לדובב אותי ושואל שאלות, כמו אם אני עייפה או אם הרגשתי קצת מוזר בימים האחרונים.

פתאום הוא אומר לי "נראה לי שאת בכלל בהריון". נכנסתי להלם, שוק טוטאלי. לא יכולתי לדבר. לא תיארתי לעצמי שאני בהריון בגלל שהגעתי אליו עם דימום, הייתי בטוחה שמדובר במחזור. הוא צדק: היום אני בחודש חמישי עם ההריון הראשון שלי ואני ובעלי מאושרים עד גג העולם.

דנה פרס: "בחדר הלידה נשמעו אזעקות, טילים נפלו מסביב"

מהרגע שאיחר לי המחזור ניגשנו לרופא הפרטי שלי בכדי לקבל אישור וודאי להריון. הרופא ביצע מספר בדיקות יסודיות ולהפתעתנו זימן אותנו לשיחה. "אני ממליץ לא להמשיך את ההריון הזה", הוא אמר. בדמי התגלתה מחלה חיסונית קשה והעובר עלול להוות זיהום קשה לגוף (שלי), למרות שהוסיף שהעובר נראה בריא לחלוטין.

עברו עלינו ארבעה שבועות גורליים ללא שינה, ללא אוכל, ללא מנוח- היה עלינו להחליט האם להפיל או להמשיך ולקחת סיכון. קשה לתאר מה עבר עלינו ואיך נראו הלילות שלנו, אך לבסוף החלטנו להמשיך את ההריון ולקוות לטוב. ההריון לווה במעקב שבועי צמוד וככל שהשבועות התקדמו גופי עמד בהתפתחות. הרופא טען שמדובר בנס רפואי.

בחודש שביעי לקיתי בדלקת ריאות קשה. המערכת החיסונית הייתה חלשה עוד קודם וההריון לא תרם לחוסן. המשמעויות: קשיי נשימה, אשפוז ממושך וסיכון חיים לעובר ולי. הרופאים שקלו יילוד מוקדם והכינו אותי לקראתו, אך שוב, כמו בנס, העובר החל להסדיר נשימותיו ומצוקתו נעלמה. אני קיבלתי טיפול תרופתי והחלמתי.

10 שבועות חלפו ואני בשבוע 37 בדיוק. הוזמנתי לביקורת שגרתית בביית החולים, אך מה שלא היה שגרתי זה המצב הביטחוני: באותו יום היו מטחי טילים לעבר באר שבע מהקשים ביותר, ואני (וכל אדם שפוי אחר) נלחצתי מאוד.

האזעקות המרובות והמתח גרמו לצירים. מצאתי עצמי בחדר לידה כשכל שעה עגולה ישנה אזעקה ונפילות טילים ממש לידי. לא ידעתי אם לבכות מכאבים או מפחד, או אולי משניהם. לאחר 10 שעות של צירים כואבים וללא אפידורל, יצא לאוויר העולם "הארי שבחבורה"- ארי הנסיך שלנו. הסבל, המתח והחרדות מתגמדים כשרואים את ארי הקטן מחייך.

חן מיכאל: "העובר התהפך כתוצאה מהתאונה"

בהריון הראשון, נכנסתי לשמירת הריון מלאה, בעקבות שליית פתח מרכזית, מה שאומר ריתוק מוחלט למיטה החל משבוע 24. השלייה חסמה לעובר את תעלת היציאה מן הרחם, גרמה לצירים מוקדמים חזקים מכל פעולה קטנה שעשיתי, ובנוסף לכל זה העובר היה במנח רוחבי.

התאריך לניתוח הקיסרי נקבע מראש. הרופאים הכינו אותי לניתוח שצפוי להיות קשה, בשל העובדה שעליהם להתמודד במספר שניות גם עם הוצאת השלייה בזהירות רבה על מנת שלא תתנתק מהעובר ובמקביל גם להפוך אותו.

אמרו לי שבמקרה כזה אין ניסים, העובר לא יתהפך גם אם ירצה כי אין לו מקום בגלל השלייה שחוסמת. ואני ילדה טובה וממושמעת, לא זזתי מהמיטה חודשים. יומיים לפני הניתוח הודעתי שזהו, אני הולכת למספרה (שלושה רחובות מהבית שלי), בכל זאת צריך להתכונן לברית.

הייתי עם אמא שלי ברכב, כולי מאושרת לצאת מהבית, ופתאום, תוך שנייה, נכנס בנו רכב מאחור. חודשים שמרתי, לא יצאתי מהבית, אפילו לא להוריי ועכשיו רגע לפני הניתוח, דקה מהבית תאונה?! זה היה לא אמיתי. מהרנו לבית החולים. הם אמרו שהניתוח יהיה מחר, אבל מה הסתבר? התאונה גרמה לעובר להתהפך! החיוך לא ירד פניי. הניתוח עדיין לא יהיה רגיל, בשל השליה הקדמית, אך פחות קשה משציפינו. לנהג שנכנס בנו מאחור בתאונה - אלף אלפי תודות.

לינה בן משה: "בבת אחת נכנסו המון רופאים ואחיות לחדר"

בהגיעי נרגשת ומתוחה לחדר לידה עם צירים קיבל אותי הצוות. הכל היה נראה תקין עד כה. נכנסתי לצירים מתקדמים, אך ברגע שהפתיחה הגיעה לפתיחה מלאה, הצירים פחתו. למרות שדחפתי בשיא הכוח, יהונתן לא התקדם בתעלת הלידה.

בעלי ואני נכנסנו ללחץ אדיר. צוות גדול של רופאים ואחיות נכנסו לחדר בבת אחת, ותוך שניות הרופאה החליטה על לידת וואקום. יהונתן יצא, בריא ושלם והיום הוא ילד מקסים מלא שמחת חיים וחיוכים. רגעי הפחד והחרדה התחלפו בשמחה ואושר.

נעמה שלמה: "היינו בטוחים שיש לנו בת נוספת. בלידה נדהמנו: הגיע נסיך"

בהמשך כל תקופת ההריון השלישי שלי אמרו לי שיש לי בת, וזה לאחר שיש לי שתי בנות בבית. הגיע זמן הלידה אני מגיעה לחדר לידה בפתיחה של 8. אחרי רבע שעה אני יולדת ונדהמת: להפתעתי נולד לי נסיך קטן, ולא נסיכה! זה היה מחזה מרגש שאין כמוהו.

מורן קופלר: "הרופאים ניבאו שלא אצליח להביא לעולם" 

כשהייתי בת  6 גילו לי ציסטה בשחלה בגודל של אגס. למרבה הצער, הרופאים כרתו לי את השחלה השמאלית וגם השחלה הימנית הייתה עם ציסטות אך פחדו לנתח גם אותה מחשש שתיפגע ולא יהיה לי סיכוי בעתיד להביא ילדים. ההורים שלי גידלו אותה בידיעה שיש לי שחלה אחת והסיכוי שאכנס להריון קטן משמעותית מאישה רגילה.

בגיל 18 הכרתי את בן זוגי, שלימים הפך לבעלי, וסיפרתי לו את הסיפור על מנת שיהיה מוכן לבאות. הוא תמך בי במאת האחוזים וכך בגיל 22 התחתנתי ושלוש שנים אחר כך עדיין לא הצלחתי להביא ילדים, גם לא בטיפולי הפרייה. למרבה השמחה, לבסוף נקלטתי, אך בסקירה הראשונה גילו חדרי מח מורחבים לעובר ונאלצתי לבצע הפסקת הריון (ממש לידה) בשבוע 17. אין צורך לפרט את שברון הלב: כנגד כל הסיכויים נכנסתי להריון ונאלצתי לסיים אותו.

חודשיים לאחר הפסקת ההריון הקב"ה עשה לי נס ונכנסתי להריון באופן טבעי, עוד לפני סדרת הטיפולים. לא הייתה מאושרת ממני מכיוון שפחדתי שוב מסדרת הטיפולים וההזרקות וכל תופעות הלוואי הקשות. וכך בהריון שנמשך 8 וחצי חודשים נולד בני היקר. הוא החזיר לי את השלווה, לאחר כל שנות בגרותי שגדלתי באימה שמא לא אוכל לעולם להיכנס להריון ולהיות אמא. שליו הוא בהחלט השלווה שלי.

אילת שטרית: "במהלך ההריון נפלתי ושברתי את רגלי" 

מתחילת ההריון הרביעי שלי אני בשמירת הריון עקב בעיה רפואית. לפני חודשיים כאשר אני בשבוע 31 הלכתי לבדיקה שגרתית ובדרך נפלתי.

באינסטינקטיביות הגנתי על הבטן עם הידיים והתיק, אך נפלתי על צד שמאל, שברתי את הקרסול וקרעתי גידים ברגל. עברתי ניתוח מסובך שבמהלכו שמו לי פלטינה בקרסול וגבס. במשך חודשיים סבלתי מכאבים נוראיים, מרותקת למיטה ללא יכולת להתנייד, רק בעזרת קביים. מצב הרוח שלי היה ירוד מאוד, עד כדי בכי של ימים שלמים. הייתי אמורה ללדת בניתוח קיסרי, כי לא אוכל ללדת כאשר הרגל מגובסת. מקווה שבעזרת ה' יהיה סוף טוב ואוכל להחזיק את ילדי החדש, שלמרות וכנגד כל הסיכויים נעבור את זה בשלום.

עדי שלום: "חזרנו הביתה ללא התאומים" 

בהריון הראשון שלנו גילינו שיש לנו תאומים-בן ובת (יש יותר מושלם מזה?). האופוריה התפוגגה כאשר בשבוע 25 התגלתה רעלת הריון ואושפזתי חודש במחלקת נשים, ועוד שבועיים נוספים בטיפול נמרץ של חדר הלידה. הרוטינה הייתה קשה מאד, כל שלוש שעות לקיחת דם, שתן, מדידת לחץ דם (גם באמצע הלילה!), אבל כל זה לא הכין אותי למה שמחכה לי לאחר הלידה.

בשבוע 31 הגיעו בדיקות מעבדה שלי עם תוצאות חמורות כשהחלבון בשתן הרקיע שחקים והגיע לתוצאה של 6000 מ"ג. הובהלתי בדחיפות לחדר ניתוח בו נולדו לי בן במשקל 1530 גרם ובת במשקל 1068 גרם. הם לא נשמו לבד ובוצעה בהם החייאה, הם המשיכו להיעזר בחמצן עוד בהיותם באינקובטורים בפגייה. אני לאחר הניתוח נאלצתי להישאר 24 שעות מרותקת למיטה עקב רעלת ההריון החריפה, בעלי צילם לי אותם אבל למעשה זכיתי לראותם רק יום לאחר לידתם.

רק כשבוע לאחר מכן איפשרו לנו להוציא אותם מהאינקובטור ולהחזיק אותם. לתת להם לאכול בבקבוק התאפשר לנו רק לאחר חודש (עד אז אכלו מזונדה) ובכלל בילינו בפגייה את שמונת השבועות הבאים, מבוקר עד ערב. הרגע הקשה ביותר היה לאחר חמישה ימים מיום הניתוח הקיסרי, כאשר שוחררתי הביתה ממחלקת יולדות, עם פרחים ובלונים וברכות-אך ללא הפרט השולי הקטן-תינוק.

עמדתי בתור של עמדת הביטוח הלאומי במחלקת יולדות עם כל הנשים אשר לצידן הונח סל קל ובתוכו תינוק ורק אני לבד. חזרנו הביתה לחדר שהכנו ל-2 הקטנטנים, אחרי לידה ובלי תינוקות. היום הם בני שמונה חודשים, בריאים, יפים ומושלמים.

"אין זמן לאפידורל! אנחנו מאבדים אותם!": הסיפורים המרגשים, חלק א'

לטיפים וסיפורים נוספים הכנסו

• הריון ולידה
• סיפורי לידה