זה התחיל עוד ברחם כשהגעתי לבדיקות שגרתיות. אבישי העובר זז ובעט ללא הרף כל עוד הייתי בחדר ההמתנה, אך מרגע שנכנסתי לחדר הרופא שרצה לבדוק אותו או לגרום לו לזוז, הוא נרדם מיד וסרב לשתף פעולה.
גם בחודש שמיני, אבישי בועט ובועט, אני בחדר שינה נרגשת קוראת לבעלי שיבוא מהסלון וברגע שהוא נכנס אל החדר ומתיישב על המיטה – שקט ודממה. בעלי קם, יש בעיטה, בעלי חוזר – שקט ומנוחה. בעלי שם את היד על בטני כחמש עשרה דקות ברציפות ואין כל תגובה. הוא רק מוריד את היד לרגע וכבר אבישי מספיק לבעוט פעמיים ולחזור לישון.
"נשבעת לך שהוא מרים את הראש"
המגמה המשיכה גם בחודשים הראשונים לחייו. לא הצלחתי להראות לאף אחד אפילו קמצוץ מהיכולות המדהימות שלו כתינוק. תחילה התאמנו יום יום על הרמת הראש, חמותי הגיעה לביקור וסיפרתי לה בגאווה "הוא מרים את הראש לבד ומחזיק אותו באוויר כבר חמש דקות ברציפות".
אני מניחה את אבישי על שמיכת הפעילות על מנת להדגים לה את הפלא, אך הוא שומט את ראשו על השמיכה ומרייר להנאתו. לאחר דקה הוא גם פורץ בבכי. "זאת הפעם הראשונה שזה קורה לי. כבר שבוע הוא מרים את הראש לבד בצורה יפה מיד כשאני משכיבה אותו על הבטן". חמתי מחייכת "אני בטוחה חמודה, אני בטוחה".
זה ממשיך בהיפוכים. באחד מן הימים בהם עדיין הייתי בחופשת לידה, בעלי חזר מהעבודה ואני מספרת ומעדכנת אותו בהתרגשות שאבישי מתהפך שוב ושוב ברגע שמניחים אותו על שמיכת הפעילות. אני מניחה את אבישי וכלום לא קורה. אני מנסה לפתות אותו בצעצועים אך הוא עדין לא מעוניין להתהפך. בעלי נכנס להתקלח ואז כמובן הנס מתרחש. אני מתחילה לצעוק בהתלהבות ומביאה את המצלמה, אך עד שאני מפעילה אותה הוא שוב חוזר אל שכיבת המוצא המשעממת שלו ולא עושה כלום.
בבית הוא בונה מגדל מהקוביות, בטיפת חלב כלום
החודשים חולפים ואבישי בשלו. "נו אמא, אני נשבעת לך. בבית הוא קורא לי אמא כל הזמן! אוף, אבישי, אבישי חמוד – מי אני? איי מאאא נכון? נכון אבישי? אייי מאאא!" אבישי מביט בי כאילו זו הפעם הראשונה שנפגשנו. "אבישי! נו! מי אני?" הוא מביט בי לרגע וזוחל אל עבר הקוביות שלו.
בבית הוא בונה בקוביות מגדל בן חמש קומות – מול האחות בטיפת חלב הוא רק זורק אותן על הרצפה מיד כשהן מוגשות לו.
בבית הוא מרכיב פאזלים בשלושים שניות בעיניים עצומות ועם יד אחת קשורה מאחורי הגב, מול האחות בטיפת חלב הוא רק מכניס את החלקים אל תוך הפה.
בבית הוא יושב ואוכל צלחת גדושה באורז עם כפית – אצל אמא שלי הוא מעדיף לרוקן את תכולת הצלחת על השטיח ולראות איך הכלבים באים לאכול את האוכל שלו.
בבית הוא יודע אילו קולות משמיעים סוס, חתול, פרה, קוף, אריה, כבשה ואפילו דולפין, אבל במפגש במעלית עם אחת השכנות הוא סתם צועק וצורח. ברגע שהשכנה יצאה ודלת המעלית נסגרה הוא נזכר ומתחיל לקרוא בקול "קוקו ריקו – קוקו ריקו!"
"יופי", אני אומרת לו. "מאוחר מידי, כבר לא כל כך אכפת לי איזה קול משמיע התרנגול".
הוא פשוט לא מעוניין, ושאני אשמיע בעצמי קולות של חתול
לקראת יום ההולדת של חמי אני לוקחת את אבישי לשיחה חשובה. "אבישי, לסבא יש עוד שבוע יום הולדת. בוא מתכונן ונשיר לו שיר". שבוע שלם אנחנו שרים ביחד. אני מתחילה מילה והוא משלים, אני מתחילה מילה והוא ממשיך. היום יום הול – דת, היום יום הול-דת, היום יום הול-דת לס – בא!
אנחנו עושים חזרות לאורך כל היום ולאחר שבוע אני מרגישה שאנחנו לגמרי מוכנים. יום ההולדת מגיע. "שלום סבא, לאבישי יש הפתעה בשבילך – בוא אבישי". אבישי בא. "אבישי, היום יום הול..." אבישי לא עונה. "אבישי חמוד, בוא נשיר כמו בבית. היום יום הול...", שוב אבישי מביט בי ולא מוציא מילה מהפה.
לפתע, אחרי שניה הוא צועק מילה אחת מאד ברורה "לא!" אני תחילה לא מבינה, "מה קרה אבישי? בוא, בוא נשיר לסבא". והוא שוב עונה לי "לא, לא , לא, לא, לא". ואז רק בפעם השנייה נפל לי האסימון.
הוא פשוט לא רוצה. הוא לא מעוניין. בניגוד אליי, אין לו את הצורך לנסות ולהרשים את הסובבים אותו. הוא ישיר מתי שמתחשק לו לשיר, הוא ירקוד כשיתחשק לו לרקוד והוא ישמיע קול של פרה כשהוא ירגיש שיש לו סיבה טובה לכך. הוא לא הבובה שלי, ואם יש לי בעיה עם זה אני יכולה לשיר ולרקוד ולהשמיע קולות של חתול בעצמי.
מרגע שהבנתי את זה, הכל הפך קל יותר. "אבישי, אני שרה שיר לסבא לכבוד יום ההולדת". התחלתי לשיר וכל הנוכחים הצטרפו ואז זה קרה סוף סוף – אבישי הצטרף אלינו לשירה ואפילו ידע עוד מילים מעבר לאלו שלימדתי אותו.
בעלי רץ מהר ולקח את המצלמה אך עד שהספיק להפעיל אותה אבישי כבר שתק. כנראה יש גבול למה שניתן לבקש ביום אחד.
אני בטוחה שיום יבוא ואבישי יבוא אלי בטענות, למה לא צילמתי אותו בשנתיים הראשונות לחייו שר, צוחק, מפטפט, רוקד ומשמיע קולות של חיות, ואני אסביר לו שהוא צריך לבוא בטענות רק אל עצמו. אבל אני יכולה להבטיח לו דבר אחד, שהוא היה אחד התינוקות הכי חכמים והכי מדהימים שראיתי בימי חיי וכשהיינו רק אני והוא בבית ואף מצלמה לא פעלה באזור הוא אפילו ידע להשמיע לי קול של פלמינגו.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן
הטור הקודם של מאירה: אמאל'ה, השארתי את הילד עם אבא שלו