כבר התרגלנו לשמוע על המצב הנפוץ של דיכאון אחרי לידה, אבל ישנה תופעה נוספת, שמתחילה עוד בזמן ההריון והיא הרבה פחות מדוברת: חרדות, כאלו שלא קשורות רק ללידה עצמה, אירוע משמעותי ומפחיד לכל הדעות, אלא גם לכל מה שעשוי לקרות אחריה. הנשים הסובלות מחרדות טרום ופוסט לידתיות מרגישות הרבה פעמים כאילו פצצה מתקתקת צומחת בבטנן, וככל שההריון מתקדם, האימה רק מתגברת.
כעת, אם אוסטרלית בשם סאלי מת'סון החליטה לחשוף את סיפור החרדה האישי שלה, וכיצד היא המשיכה להתפתח גם אחרי הלידה. בפוסט שלה, ששותף בכלי תקשורת רבים מסביב לעולם, היא מאירה את התופעה מזווית אישית ואינטימית.
"את לא משוגעת, מתוקה, יש נשים שנהיות קצת מוזרות כשנולד להן תינוק – כך אימא שלי אומרת לי, והקול הרועד שלה הוא הוכחה לטריטוריה הלא מוכרת שנקלעתי אליה. אני מודה לה שענתה לי לטלפון בשתיים וחצי בלילה, ועושה את עצמי מרגישה יותר טוב.
View this post on Instagram
חושך מוחלט, והדממה והמחשבות שוב מענות אותי. אני שוכבת במיטה בביתנו בפרברי סידני, ומביטה בתקרה בשרירים קפוצים וקפואים. פתאום אני שומעת צליל של גולגולת קטנה נסדקת על אריחי השיש קשים. הדמיון שלי בלתי נשלט, ואני מדמיינת איך יום אחד אני מפילה את התינוק שלי במקלחת.
הצורך להגן עליו היה היה מיידי וטבעי אחרי הלידה. שמונה חודשים מאוחר יותר הוא הפך לחוסר איזון כימי. מתוחה באופן תמידי, הייתי מוכנה להילחם בנמר שאורב לו בין הצללים או להציל אותו מאותם אריחי אמבטיה קשים.
אחת מכל חמש נשים באוסטרליה, כך גיליתי, סובלת מבעיות נפשיות במהלך ההריון ואחריו. חלקן יפתחו בהמשך משבר נפשי.
View this post on Instagram
בעלי מתעורר מבכי היסטרי. הוא מחזיק לי את היד ומבטיח לי שגם לו עוברים תסריטים כאלה בראש, ושהוא פשוט לא נותן להם להשתלט עליו. השעה היא שלוש בבוקר – 13 דקות לפני שהתינוק מתעורר בצרחות, מקשת את הגב שלו ובועט באוויר. הוא בן 36 שבועות ומעולם לא ישן יותר מ-42 דקות רצוף.
בכל יום הייתי מביטה בעצמי במראה ואומרת לעצמי שאם רק אצא מהבית, אני אהיה בסדר. לא נראיתי כמו אימא טיפוסית שנאבקת בקשיים. אחרי כוס אספרסו ורפרוף אינטרנטי על החדשות בתחום שיטות ההורות הטובות ביותר, הייתי מתאפרת ומורחת חיוך על הפרצוף.
ברוב הבקרים, אחרי לילה בלי שינה, בשעה 5:00 כבר עשיתי את דרכי עם העגלה אל החוף, כשאני לא מפסיקה לבדוק אם הבן שלי עדיין נושם. הייתי מכסה את העגלה בשכבה כפולה של טטרה, פוחדת שאנשים יושיטו יד לגעת בו ויזהמו אותו בחיידקים. אני מסרבת לתת לאימא שלי או לבעלי לקחת את התינוק לטיול כדי שאוכל לישון קצת. מראה העגלה נפגעת על ידי רכב רץ לי בראש בלופים, צרוב במוחי.
View this post on Instagram
האימא הנהדרת שלי גידלה ארבעה ילדים ו-11 נכדים. היא חמה, חכמה, מוכשרת ואוהבת בצורת יוצאת דופן. אבל החרדה שלי אומרת לי שאם היא תשמור על בני, זו תהיה הפעם האחת שבה תתרחש טרגדיה.
קרה שבישלתי ערימות של אוכל, אחרי שבדקתי את תאריכי התפוגה של כל המוצרים כמה פעמים. ברגע שהאוכל היה מוכן, הייתי בכל זאת זורקת הכל לפח, משוכנעת שתאריכי התפוגה לא נכונים.
עשיתי לי חוק קבוע לחטא את המוצצים ארבע פעמים בשעה.
והתינוק שלי עדיין לא ישן. אז לא ישנתי.
בסופו של דבר הלכתי לרופא ילדים, שאיבחן אצל הבן שלי רפלוקס סמוי, והמליץ על ניתוח כפתורים והוצאת שקדים. בשלב הזה כבר חשדתי בו מאוד, אבל בעלי קבע מועד לניתוח בכל זאת. הרופא גם המליץ על אשפוז, ושם כבר אי אפשר היה להסתיר יותר את החרדה שלי מצוות האחיות. מצבי כבר היה כל כך גרוע, שטיפול תרופתי היה בלתי נמנע.
View this post on Instagram
החליטו גם לאשפז אותי במחלקה הפסיכיאטרית, בתכנית מיוחדת לנשים שסובלות מחרדות ודיכאון אחרי לידה, שבה אפשר לשהות עם התינוק. לא רציתי ללכת, לא הייתי זקוקה לשום בית משוגעים. כשבעלי הסיע אותי לשם, השיניים שלי התהדקו וכיסיתי את העיניים בידיי, כשהמחשבה על התינוק שלי עף איכשהו מחלון הרכב הולכת וסוגרת עליי.
נפגשתי עם פסיכיאטרית. היא הקשיבה לי, הסבירה שיש לי חרדה לאחר לידה והמליצה לי להישאר כדי לתקן את המצב וללמוד איך ליהנות מהתינוק שלי במקום לדאוג באופן אובססיבי. "מגיע לך להרגיש טוב", היא אמרה, ובזמן שכבר צעדתי אל הדלת, המילים האלו תפסו אותי וגררו אותי בחזרה אל הכיסא. בכיתי נהרות של הקלה. לא יכולתי להעמיד פנים יותר. ידעתי שזה בדיוק המקום שבו אני צריכה להיות.