והנה אני, ארבע שנים אחרי, עשיתי ילד ומהר מאוד עוד ילד ונפלתי למשבצת של האמא הזאת שפחדתי ממנה כל כך כרווקה. היום אני זאת שמבלבלת את המוח לאימהות אחרות על גזים, שיניים, מחלות ופתרונות, קקי בצבעים ובמרקמים שונים, אינהלציות, ריסוק ירקות, חיתולים מומלצים, תפרחות חיתולים וסיילים של בגדי תינוקות. איך זה קרה לי לעזאזל?
לעוד כתבות בתשעה חודשים:
>> לכל הכתבות של שרון ינובסקי קפלן
>> הנשים שלא נותנות לבטן לעצור אותן
הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים
ממתי זארה כבר לא ושילב כן?
אני מודה שהייתי בהכחשה עד עכשיו. אני מניחה שזה קרה לי כי רוב חברותיי בנות השלושים עדיין מבלות בברים ובילויים, או שהן רק עכשיו התחתנו וטוחנות שעות משרד בכדי לזכות בקידום נוצץ. אני גם גרה במקום הכי אסטרטגי בתל אביב, שמימיני הסושייה הכי אינית בעיר, משמאלי חדר כושר שיוצאים ממנו דוגמני על מתוקתקים ויפים, בערבים הברים סביבי שוקקים ומדיפים רווקות בכל פינה, ובתוך כל זה אנחנו אשכרה מגדלים פה משפחה.
מתישהו באמצע קדחת האמהות, מצאתי את עצמי תוהה, ממתי זארה כבר לא - ושילב כן? ניסיתי לשחזר כמה זמן כבר לא יצאתי לשופינג אמיתי, נשי כמו זה של פעם ברווקות ההיא. אחרי הכול, כל מה שאני רוצה זמין לי מתחת לבית אבל אני? אני נאלצת לעשות קניות ברשת בחטף בלילה, אחרי שכולם כבר ישנים. כך יוצא שמרוב עייפות אני מזמינה חולצה כתומה במקום אדומה, ובמקום סמול מקבלת אקסטרה לארג'? היום, הארון שלי מלא בבגדים מוזמנים מהרשת, שפשוט פיקששתי איתם. פעם זה לא היה קורה ובטח שלא עובר בשלום אצלי.
אבל עזבו שופינג. אין ספק בכלל שלהיות אימא זה אחד הדברים הכי כבדים שיכולים להיות. ללכת לסרט סתם כי מתחשק? הצחקתם אותי! פגישה עם חברה טובה נעשית מותרות. אחרי הכול – ביום שמשלב עבודה, מטלות בית, זמן ילדים, קצת זמן עם הצמוד, דקה בקושי של פנאי לטיפוח, ספר או טלוויזיה במקרה הטוב ואולי לחטוף שינה. איפה לעזאזל מכניסים את הפגישה? אז יקומו הנשמות שיגידו שכשרוצים - יש זמן לכל. אני מסכימה, אבל השאלה במה זה יעלה לי. ואין ספק שהמחיר יקר, במיוחד כשמדובר בשינה!
אז עברנו למקום שקט בשרון
אבל אז הגיע השני שהעיף לי סטירה מצלצלת והבהיר באופן חד משמעי שאין יותר זמן לעצמך. פתאום כל השפע שהיה זמין לי בעיר הזאת נעשה מאתגר, מורכב וכמעט בלתי אפשרי.
תל אביב היא עיר שמשווקת לרווקים, או לזוגות צעירים, או במקסימום לזוגות עם תינוק. ובכל זאת, אני שם עם שני ילדים. איך עושים את זה? אז גילוי נאות: לפני שנתיים, דווקא ניסינו לעשות את זה אחרת והעתקנו את משפחתנו הקטנה שכללה אז רק תינוק אחד בן שמונה חודשים למקום שקט בשרון. רצינו לבדוק איך מרגישים הגדולים, אלה שיש להם בית פרטי, גינה כלב וילדים מתרוצצים לכל עבר. לא עבר שבוע עד שלקיתי בדיכאון אחרי לידה שנעלם מיד ברגע כשחזרנו לעיר הגדולה – שנה אחרי.
מה גם שאני ממש לא לבד. גיליתי שיש פה בשכונה גם אימהות לחמישה, שהחליטו שלא לוותר על עצמן ״למען הילדים״, ובחרו לטרוף את החיים ביחד עם הקטנטנים. אולי הזרימה קצת משובשת, ואני כבדת ועייפה, אבל האמת היא שלא הייתי גרה בעיר אחרת. ואני לפחות אימא מאושרת, במיוחד כשיש לצדי סבתא פנויה לבייביסיטר.