לפני הלידה מצאתי את עצמי מתנדנד מעל התהום של הלא נודע. כשביקשתי מאלה שכבר הפכו להורים לספר לי על החוויות שלהם, קיבלתי שני סיפורים הפוכים בתכלית – אושר עילאי או תלונות אין קץ. האפשרות הראשונה, ידעתי, איננה קיימת. אז הקשבתי לקהל השני, שסיפר על מכאובים, חסכים, קשיים. הרבה הרבה הרבה קשיים.
עברה שנה ואני עדיין מעל תהום הלא נודע
"מאז שיש לנו ילדים אנחנו לא ישנים"; "אוי, איך אנחנו מקנאים בכם שאתם יכולים פשוט ללכת לאן שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים, איך שאתם רוצים, ולחזור בשעה שאתם רוצים"; "אוי, הפכנו לצוות הווי ובידור"; אוי, התינוק כל הזמן ככה, או אחרת, אוי, אין לנו חיים, אוי, אוי, אוי.
אז ציפיתי לגרוע מכל וקיבלתי את האמת המפתיעה: אני ישן בסדר, תודה (ותודה לאשתי שמניקה בלילות. ובימים). נכון, הלכה פרחה לה הספונטניות ולא השאירה אפילו מכתב. אבל היי, אני מעדיף על פניה את הילדה המתוקה שלי.
נכון, אני כבר לא זוכה לשכב על הספה בשבתות ולקרוא טורים מצחיקים בעיתון. אבל היי, אני כן זוכה לצחוק עם הילדה בזמן שהיא שוכבת על הספה וקורעת עיתון. נכון, אנחנו צריכים לשכור את שירותיה של מפיקה כדי לארגן לעצמנו יציאה זוגית. אבל היי, למדתי שגם לצאת בשלישייה יכול להיות כיף חיים. נכון, כבר שנה לא שמעתי את המוזיקה שאני אוהב. אבל היי, הו, היפו, היפו היפו היפו.
עברה שנה ואני עדיין מעל התהום של הלא נודע, קצת פחות מתנדנד, קצת יותר יציב. אני יודע שכיף להיות אבא, אבל תכ'לס אני לא יודע הרבה מעבר לזה, וזה הדבר הכי חשוב שלמדתי בשנה האחרונה.
הבנתי שלהיות אבא זה להיות ע. אמא
בשנה האחרונה היחס של אריאל כלפיי התפתח מ"מישהו בבקשה יכול להסביר לי למה הבנאדם הזה שאין לו ציצי מחזיק אותי", ל"חבוב, אני מכירה אותך מאיפושהו, נכון?", ל"אתה דווקא מצחיק אתה, תבוא יותר" ועד ל"הלו, אבוש, חזרת הביתה ועכשיו אתה מסתכל עליי ורק עליי. תשתין כשאלך לישון".
כל בוקר עד תשע וכל ערב מחמש, כמו שעון, אני מבלה איתה. אין ספק שמעמדי בתא המשפחתי איתן כסלע. אוקיי, סלע מעט יותר קטן מהסלע הגדול בבית (180 ס"מ, בלונדיני עיניים כחולות), ומעט יותר גמיש. כי להיות אבא טוב זה לקבל באהבה את העובדה שמבקשים ממך לשבת בחלק האחורי של האוטובוס של החיים. זו לא אפליה, ככה אנחנו עושים דברים מימים ימימה, ונקרא לך כשנזדקק לך. התיישבת? יופי, עכשיו תקום ותביא לי מים, תשתטוף כלים, צא לקנות חיתולים, תביא לי עוד מים, ותגיד, עם הכלים סיימת?
אפשר להיאבק בזה, אבל אין טעם – מישהו יצטרך לשטוף כלים וזו לא תהיה האמא. לה כבר יש עבודה. אבא הוא ע. אמא והוא כאן בשביל לעשות את כל מה שהיא לא. אני האיש למשימות מיוחדות, סותם החורים.
לא היה לי ספק: הקטנה התחילה לחבב אותי
בלילה הראשון לאחר הלידה התבקשתי לתת לעוללה לחרופ על החזה שלי. בגיל חודש היא נרגעה רק כשקיפצתי איתה על כדור הפיזיו. בגיל חודשיים קיבלתי את תפקיד המאמבט. בגיל שלושה חודשים מישהו היה צריך להיות איתה בשישי בצהריים כשאמא שלה נפגשה עם חברות. בהמשך מיתגתי את עצמי בתור "האיש ההוא שמעיף אותי באוויר", ולא היה לי ספק – הקטנה מתחילה לחבב אותי.
ככל שהילדה הלכה וחיבבה, זה הלך ונהיה ברור: לא מספיק שיהיה לי צאצא בשביל שאהיה אבא. זה הרבה מעבר לכך. זה תהליך הדרגתי שרק התחיל בבוקר בהיר אחד, בו הפכתי ממבוגר להורה צעיר והוא הולך ומתפתח, והסוף עוד לא נכתב.
במרוצת 365 הבקרים שהגיעו מאז אותו בוקר בהיר גיליתי שלילדה ולי יש הרבה מן המשותף (שנינו לא אמא, ושנינו צריכים לעשות מה שהיא אומרת). אין ספק שמדובר בבסיס איתן לשותפות עתידית רבת שנים. מה שנקרא, אנחנו יכולים לעשות עסקים ביחד. ושנינו יודעים שאם יקרה משהו, אם יצוצו בעיות, נרוץ לבכות לאמא.