"אין לך זרעים ולעולם לא יהיו לך ילדים" ככה, בפנים חמוצות ובלי הרבה אמפתיה, בישרה לי הרופאה שלא יהיו לי ילדים לעולם כי הזרעים שלי, במילים עדינות, דפוקים. או שאין לי זרעים, או שאני לא מספיק גבר. ככה לפחות הרגשתי.
אני לא חושב שאי פעם הרגשתי נבוך יותר, כשאשתי יושבת על הכסא במרפאה לידי, אנחנו מחזיקים ידיים מותשים אחרי ניסיונות להביא ילדים, ואז רופאה שבדקה טוענת שאני לא גבר כפי שחשבתי שאני, איך אני אמור להכיל את העדכון ממנה? איך ממשיכים הלאה? המחשבה על תרומת זרע נפסלה ברגע שעלתה.
מכאן התחילה סאגה ארוכה של טיפולי פוריות, שאיבות, הזרעות, הורמונים, מצבי רוח, זריקות, ניסיונות, בדיקות שוב, הכל לאשתי כן? למרות שאני ה"פגום" אשתי היא זו שעוברת מסע תלאות. קו אחד בבדיקת הריון, שוב ביציות, שוב שאיבות, כריתת חצוצרה בדרך וחוזר חלילה. ילדים- אין.
עד שכן הצלחנו להיקלט, העובר נפל אחרי 6 שבועות. שוב ידיים ריקות. שוב חדר שתכננו שיהיה לילד מיותם ורק מחכה לבכי של תינוק. מדחיקים עמוק עמוק את הדמיונות לעיצוב החדר ומיקום השידה. זה עוד יבוא.
לך תחבק את אשתך, לך תמלא לה את החלל, את הבטן שלא גדלה. כשהמשפט של אותה רופאה מהדהד בראש כל הזמן. יש מין שתיקה בינינו, מתח תמידי באויר, מין רגעים ללא מילים שאנחנו רק מביטים זה בזה ולא מצליחים להשתיק את הקול הזה של הרופאה ההיא. זה כל הזמן מרחף מעלינו.
תנו לנו להיות עייפים ולקנות חיתולים
אנחנו רק רוצים להיות עייפים, להתלונן על כביסות, שהבית יהיה מלא בציורים של ילדים מעצבנים על הקירות ושגם אנחנו נשב בגינה עם הורים ונקלף קלמנטינה ואז נסריח ממנה ונמצא את הקליפות בתוך התיק בעוד חודש, רוצים להיכנס לפארם ולקנות חיתולים. רוצים גם לדעת מה זה התקף טנטרום בקניון, שהילד נשכב ומשתטח ונמרח על הטינופת שם. להיות מאלה שמגגלים על זה. אנחנו רואים אנשים אחרים מסתובבים עם עגלות ושומעים חברים שמספרים שהילד לא ישן טוב.
אנשים שלא עוברים טיפולי פוריות לעולם לא יבינו את תחושת המחנק האינסופית הזאת. אין לנו אוויר, תחושה תמידית של זמן שאול. עם תקווה שנמוגה. ניסיונות אינסופיים להיות אופטימיים כי "בקרוב אצלנו". אנחנו כל-כך רוצים להיות "הורים" ובינתיים אנחנו עמוק בתוך הסטטוס הנצחי זה שאין לו תאריך יעד לסיום "בטיפולים". מין תשובה כזאת שמשתיקה אנשים וגורמת להם לרחם עלינו ותמיד יספרו לנו שהם מכירים מישהו שגם עבר.
ומסביב כל החברים, אי אפשר באמת לא לדבר על הנושא, כולם שואלים, כולם מסתכלים לה על הבטן ולך תספר שהבעיה אצלך, לך תספר שאתה גבר פגום, שאתה לא מספיק גבר. משום מה בחברה שלנו לנשים אין בעיה להודות שהן "פוליציסטיות" או עם שליה אחורית או רחם כלשהו אבל כשזה מגיע לצד הגברי בסיפור יש שתיקה רועמת. אין בחבר'ה שלנו שיחות על איכות הזרע. אנחנו נתקענו על הנושאים הרגילים, בירות, כדורגל והאייפון החדש.
אחרי עוד ועוד ניסיונות, כשאשתי ישבה באחת המרפאות בוכה ומרוסקת, שוב, מישהי ניגשה אליה ונתנה לה את המספר של המרכז לפוריות הגבר. "תתקשרי לשם", היא לחשה והלכה. להתקשר למקום כזה זה בעצם להודות שיש לך בעיה בזרע. אבל אבל בעצם אין, אבל. מתקשרים ומגיעים לפגישה. כנראה שתחושת התסכול כל כך השפיעה עלינו שידעתי שאני פשוט חייב לנסות הכל. שנדע שלא הייתה אבן שלא הפכנו בדרך.
אתה מקבל כוסית והולך לחדר צדדי ואז מחזיר את הכוסית כשהיא מלאה למזכירה כשהיא יודעת מה עשית 5 דקות קודם, אבל המטרה מקדשת את האמצעים, ככה קראתי פעם. את המבוכה השארנו אי שם כשהגענו לפגישה הראשונה. מכאן אפשר רק לעלות וזה מה שקרה.
פתאום הכל הפך לנורמטיבי. זאת בסך הכל מרפאה, כמו כל המרפאות. בלי ששמתי לב תחושת הבושה התחלפה בקלות עם תחושת תקווה עצומה. הפעם זה יצליח. בזמן הזה אשתי עברה, שוב, שאיבות, אבל אנחנו מטפלים עכשיו בי. ואז בינגו. יש עובר. יש הריון. יוצאים לדרך.
הם כנראה קוסמים שם במרכז, כולל הפרופסור (ברטוב), כי היום אני חובק שתי בנות ואשתי כבר רוצה שנעבוד על השלישי. הבעיה עם נושא טיפולי הפוריות בישראל היא שמטפלים קודם כל באשה, ורק באשה. אף אחד לא מעלה על דעתו לבדוק אם אולי יש בעיה עם הצד הגברי. בדיעבד מסתבר שאפילו ההפלה שעברנו, ייתכן ומקורה באיכות הזרע. מדובר למעשה במקום היחיד בארץ שמטפל בצורה פרטית בבעיות הפוריות של הגבר. כשיצאה בתי הבכורה כל מה שרציתי היה להתקשר לרופאה ההיא עם הפנים החמוצות ולשלוח לה תמונה שלי, אני, אבא, עם התינוקת שלי, מהזרעים שלי. שלי. התאפקתי כי היה יותר דחוף ללכת להחליף טיטול.
הגדולה בת 3 והקטנה בת שנה ובכל פעם שהבית מטונף, שיש מסביבי הררי כביסה ושאנחנו מתלוננים על עייפות אני טופח לעצמי על השכם ומזכיר לעצמי שאני גבר ושיש לי וי בעולם הזה.