"למה אין לך תינוק ?", היא שאלה. כולם מסביב צחקו. הבטתי באחיינית החמודה שלי בת החמש ולא ממש ידעתי מה לענות. היא לא הקלה על הסיטואציה והמתינה לתשובה. לא עניתי. לו רק ידעה שגם אני במשך חמש שנים מביטה למעלה לשמים ושואלת את אותה שאלה בדיוק. כל היום וכל הלילה.
יום אחד הרגשתי שאני חייבת תינוק. שעוד רגע אחד בלעדיו אני פשוט אמות, אבל למרות שביצעתי את כל ההוראות מהספרים לא הצלחתי במשימה "הכביכול" פשוטה הזו. לא רק שלא הצלחתי, אלא כל יום גיליתי בעיה נוספת בדרך: בעיה אצלי, בעיה אצל בעלי ועוד צרות אחרות.
אולי תפסיקו להידחף לי לרחם? אני באמת מנסה ולא מצליחה
בהתחלה לא סיפרנו לאיש. ניסינו להתמודד עם הבעיה לבד, אבל בישראל של שנות האלפיים להיות זוג נשוי יותר משנה ללא ילד זה כנראה סוג של פשע נגד האנושות. "למה אתם לא מנסים להיכנס להריון ?; "בת כמה את?"; "כדאי להזדרז. בסוף לא תצליחו".
ואני, שניסיתי לפצות על החסך באמצעות אכילת שוקולד מרובה העזתי לגדל בטן קטנטנה ומתריסה כנגד כולם. "אוי, מזל טוב! את בהריון?", "אפשר לגעת בבטן?". "לא!, אני סתם שמנה", רציתי לצעוק, אבל זה לא עזר. יש משוואות ידועות: 1+1 תמיד שווה 2. אישה נשואה יותר משנה + בטן שמנמנה = אישה בהריון.
התחלתי לעבור טיפולי פוריות. עובר חודש ועוד חודש ועוד טיפול נכשל, והלחץ הופך להיות כבד מנשוא. בשלב מסוים אין ברירה, אני חייבת לצרוח "אני מנסה! נשבעת לכם. אני לא מצליחה להיכנס להריון, תעזבו אותי!".
אבל אז מתחיל הקטע המעצבן: מכל עבר קמים יועצים - "את מדליקה נרות שבת?", "ניסית דיקור סיני?", "יש לי רופא בשבילך – מומחה מספר אחד בישראל" (כל אחת, אגב, בטוחה שהרופא שלה הוא המומחה מספר אחד בארץ) וכמובן המשפט הכי מעצבן ביקום - "תירגעי! אם רק תהיי רגועה הכל יהיה בסדר".
כאן אני מאבדת את שלוותי. "להירגע? אולי אם כולם יפסיקו להידחף לי לרחם אני אצליח להירגע, וכן, זה כולל גם אותך השכן מלמעלה. זה לא עניינך למה אני נשואה 4 שנים ואין לי תינוק. אנשים לא מבינים את משמעות המשפט "תירגעי ואז הכל יהיה בסדר", פתאום זאת אשמתי. אם רק אהיה רגועה אצליח להיכנס להריון, זה לא בגלל שיש לי בעיה רפואית שבעקבותיה אני לא מבייצת וזה לא בגלל שלבעלי יש בעיות בזרע, זה קשור רק ברוגע שלי ובשלווה הפנימית.
7 שנים לחכות לאימוץ? חבל שלא נרשמתי בגיל 16
טיפולי הפוריות הם עינוי נפשי. אני מזריקה לעצמי מידי יום זריקות לבטן, ההורמונים מתחילים להשתולל, תופעות לוואי מעצבנות – השמנה ושיעור יתר, דיכאונות, בכי בלתי נשלט, חוסר וודאות טוטאלי.
אני מגיעה אל בית החולים, רופאים בודקים אותי בדיקות פולשניות, אף אחד לא זוכר את השם שלי, ובכל בוקר אין לדעת מתי אצא מבית החולים - האם בשעות הבוקר או בשעות הצהרים, ויש דבר כזה שנקרא עבודה. מקום שצריך להמשיך ללכת אליו באופן קבוע למרות הביקורים היומיומיים בבית החולים, צריך להמשיך לתפקד, לחייך.
כבר נהיה לא נעים לבקש לאחר ואז לגלות שהאיחור הופך פתאום ליום שלם. ואחרי כל כישלון כזה של טיפול צריך להביט בעיניים העצובות של ההורים שלי וההורים של בעלי ולשמוע מכולם את אותו המשפט "לא נורא, פעם הבאה זה יצליח", עד שנמאס לי. לא תהייה פעם הבאה. אני פונה לאימוץ.
"מקסימום תאמצי" זרקה לי אחת החברות כשישבתי מולה כשהניקה את ביתה בת החודשיים. כמה שנאתי אותה באותו הרגע. כמה קנאתי. "מקסימום נאמץ" אמרתי לבעלי לפני שידעתי שזמן ההמתנה לילד עד גיל שנתיים, לבן ובריא בישראל הוא 7-8 שנים. 7 שנות המתנה? חבל שלא נרשמתי לאימוץ כבר בגיל 16 ליתר ביטחון.
"זמן ההמתנה יתקצר אם תאמצי תינוק אתיופי"
אימוץ חו"ל הוא אימוץ זריז יותר, אך יקר כספית. הבעיה היא שרוב כספנו נזרק לפח עבור כדורים, זריקות ורופאים פרטיים בטיפולי הפוריות. אבל אז, כתבה קטנה בעיתון צדה את עיני: "ניתן לקצר את התור בהמתנה לאימוץ בישראל במידה ומאמצים תינוק ממוצא אתיופי".
מבירור זריז הבנתי שניתן לקצר את זמן ההמתנה עד כדי שנתיים. בעלי ואני מסכימים, בטוחים שכולם יבינו שזה הפתרון הקלאסי עבורנו.
אך המשפחות חושבות אחרת וחלק מהאנשים מסביב מנסים לעודד, אך בעצם פוגעים בנו יותר: "האתיופים אנשים מקסימים. יש לי עוזרת בית אתיופית, מאד נחמדה, מאד נקייה". "ואם הוא יגדל ויהיה מכוער? לא ראיתי הרבה אתיופים מבוגרים יפים. לא אכפת לך לגדל ילד מכוער?", "כל הכבוד לכם, אתם אנשים מקסימים. זאת מצווה" כאילו שאנו מאמצים תינוק מסיבות וולונטריות ולא מתוך כאב ורצון עז להיות הורים.
בודקים לנו את הבית, אנחנו עוברים מבחן למסוגלות הורית, בודקים לנו את חשבונות הבנק ואנו עוברים סדנה של 6 מפגשים בשירות למען הילד. אנו נפגשים עם פסיכולוגית וממלאים דף ציפיות. מעכשיו צריך רק להמתין לטלפון. אנחנו בקדמת התור.
כל יום שישי בהדלקת נרות אני מתחננת לאלוהים "בבקשה תעשה לי סוף טוב. שהטלפון יצלצל ושיגידו שהתינוק שלי מחכה לי." כל לילה לפני השינה הדמעות מרטיבות את הכרית, אבל לאלוהים יש תכנון אחר. התינוק לא יגיע דרך הטלפון.
פתאום אחרי שנים של סבל, בלי לתכנן, בלי לנסות ובלי להבין כיצד זה קרה, גיליתי שאני כבר חודש וחצי בהריון. השמחה הייתה כל כך גדולה, אבל בבקשה אל תגידו לי שזה היה ברור ושזה קורה לכולם לאחר שנרשמים לאימוץ.
אני עדין ממשיכה להתפלל עבור החברות האמיצות שלי בפורום פוריות ובפורום אימוץ שחלקן נאבקות כבר 5 שנים ויותר על מנת להגשים את החלום להיות אמא. כל מי שרוצה להיות אמא היום בישראל בסוף תצליח. השאלה היא כמה רחוק היא מוכנה ללכת בשביל להשיג את המטרה.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן.