- ״הי ממי, מה נשמע?״
- "מעולה, מה אצלך?"
- ״הכל בסדר, ממוש תשמע״. הנה זה מגיע, השמועה עשתה לה כנפיים, ועכשיו היא דופקת לי בדלת. הכנתי את עצמי כבר לנורא מכל, לשיחה עם אמא שלי ״עליו״ ועל ״למה לא סיפרת לי כלום״, אבל מסתבר שיכול להיות יותר גרוע, ושיש עוד לאן לשאוף. ״ביום שישי יש ברית לבן של… אתם תבואו נכון?״
שתקתי, חשבתי על זה, למרות שהתשובה הייתה לי ברורה, ברור שלא! ואז התחלתי עם התירוצים והמשכתי עם שמיניות באוויר שלא היו מביישות נערת גומי סינית. מהצד השני של הקו נשמעה שתיקה ואז: ״אני צריכה שתאספו אותי, בסדר ממי?, אני אחכה לכם למטה״.
"בטח, אין בעיה נאסוף אותך".
עכשיו אני יושב מול מעטפה ריקה וחושב מה נותנים במצב הזה לזוג שבשעה טובה ובמזל טוב ילד בן? מהאנשים האלו שהתחתנו, לחצו ידיים, ונכנסו מזה להיריון. אנתרקס? אין לי בבית, אולי מעטפת נפץ? זו אופציה לא רעה בכלל, אבל יכול להיות שהיא לא תיכנס בחריץ של התיבה. שנינו יושבים ומביטים במעטפה והמרירות, אוי המרירות, אוכלת אותנו מבפנים ודולפת מהאוזניים.
לא ייאמן כמה שנאה יכול להכיל אדם כלפי אנשים ונשים בהיריון כשהוא סובל מבעיות פוריות. זה כמו לצנוח למרוץ אכזר שלך מול כל העולם, בלי להתאמן, בלי מתיחות ועוד פרט אחד קטן, גם בלי קו סיום. מסביב כולן עוקפות אותך בהליכה ועוד עם בטן היריון. הן הופכות ליריבות (שלא לומר אויבות), אתה לא רוצה לראות אותן, לא רוצה לשמוע אותן וכשהן נכנסות לחדר עגלגלות וקורנות - בדיוק אז בא לך קפה, או סתם ללכת להקיא. אם כבר שרדת את ההיריון של החבר הכי טוב שלך או של הבן דוד שגדלת אתו ואתם עדיין מדברים, אז כבונוס מגיע ההזמנה לברית. אל אלוהים. במחשבה שנייה, למרות שאומרים שהיריון זו לא מחלה, אבל אולי הוא כן מדבק?
בסופו של דבר, הזמנו לאמא שלי מונית. נכון, זה קצת יותר ממה שתכננו להוציא אם היינו מגיעים, אבל יש דברים שעליהם לא מתפשרים, הבריאות שלנו ושל הרך הנולד. סוציומטים.
עוד ב-9 חודשים:
>> בפעם הקודמת: איך זה מרגיש להיות הצד הגברי בטיפולי פוריות?
>> בחני את עצמך: האם את בהיריון?
>> לואיס הקטנה רואה לראשונה את אמא