בדיקת הזרע המפורסמת, אותה סיטואציה מביכה שבה הגבר ננעל בחדר עם מגזינים מפוקפקים וצריך למלא כוסית קטנה בחומר הגנטי שלו, היא מכשלה שכל גבר עם קשיי פריון צריך לעבור בדרך לילד הנכסף. ישנם טיפולי השבחה, ואפילו דיאטות וויטמינים שונים שמבטיחים לשפר ביצועים, אבל מה עושים גברים שאין להם זרע בכלל? תומר, כיום כבר אב מאושר לתינוק מקסים בן תשעה חודשים, הוא גבר כזה.
כאחוז אחד בלבד מהגברים סובלים ממצב שנקרא אזואוספרמיה – היעדר זרעים בזירמה (נוזל הזרע). בעבר, הפתרון היחיד היה להיעזר בתרומת זרע, או לאמץ. לאחר מכן פותחו שיטות שונות להפקת זרע ישירות מהאשך, למשל בדיקור עם מחט, או נטילת דגימה מרקמת האשך בניסיון לאתר בה זרעים בודדים. הפתרונות הללו עושים שימוש בטכניקת דגימה פשוטה ביותר אך אקראית, מוצלחים לעתים, אך אחוזי ההצלחה בהם נמוכים יחסית בגברים להם כשלון משמעותי בייצור הזרע.
השיבו על סקר גולשים"היינו בהלם: לא נמצאו זרעים בדגימה"
כדי להקטין למינימום האפשרי מצבים בהם הגבר הורדם, נותח וכאב לחינם, פותחה בשנים האחרונות טכניקה ניתוחית חדשה העונה לשם Microsurgical Dissection Testicular Sperm Extraction או בקיצור - microTESE.
"היתרון המרכזי של השיטה הוא בכך שהיא אינה רנדומלית", אומר האנדרולוג ד"ר שי שפי שמתמחה בשיטה. "העובדה שאנחנו סורקים את כל שטח האשך מאפשרת לנו למצוא זרעים גם במקרים קשים מאוד, שבעבר היו אולי מוגדרים כאבודים. אנחנו לא פוגעים ברקמת האשך באופן מינימלי, מקטינים את הסיכון לסיבוכים, ובעצם משתדלים לגעת רק באזורים שאנחנו כמעט בטוחים שנצליח להפיק מהם זרע".
אצל תומר, בן 36, ה- microTESE הצליח במקום שכל הטיפולים האחרים נכשלו. כיום הוא אב לתינוק מקסים בן תשעה חודשים, שלפני כמה שנים פשוט לא היה יכול להגיע לעולם.
"אני ואשתי ניסינו להיכנס להריון במשך שנה, ללא הצלחה. התחלנו לברר, ובמסגרת הבדיקות הראשוניות שלחו אותנו גם לבדיקת זרע. כשקיבלנו את התוצאות, הייתי בהלם. בדף התוצאות היה כתוב "לא נמצאו זרעים בדגימה", והייתי בטוח שזו טעות. אבל די מהר החלטתי שאני מאמין במדע, מאמין ברופאים ושנמצא פתרון לבעיה שלי. לאט לאט התחלתי להרגיש גם הקלה. נכון שיש בעיה, והיא קשה, אבל זה עדיף מאי הוודאות שאפפה אותנו בהתחלה, כשלא ידענו למה אנחנו לא מצליחים להיכנס להריון.
בשלב הזה, החלטנו לספר גם להורים שלי ושל גילי. במשך חודשי הנסיונות, לא אמרנו להם כלום, אבל כשידענו בדיוק מה הבעיה, החלטנו לשתף אותם. זו הייתה סיטואציה לא פשוטה, עם הרבה דמעות ובכי, אבל הם הבטיחו לתמוך בנו במה שרק אפשר".
"כאב לי שבגללי אשתי נאלצה לקבל זריקות"
"המסע שלנו היה די ארוך", הוא מספר. "בהתחלה ניסינו לטפל בכל מיני שיטות שקופות החולים מממנות. בהתחלה ניסו לשאוב זרע ישירות מהאשך, בעזרת מזרק, בשלב מאוחר יותר ניסו לקחת דגימה מהאשך ולחפש בתוכה זרעים. מדי פעם דווקא הצליחו לייצר עוברים, אבל הם לא נקלטו. באחת הפעמים לא מצאו שום זרע בדגימה שהוציאו בניתוח. אפילו לא אחד. בדיעבד אני יודע שזה קרה בגלל שהיה לי חום חודש לפני כן, אבל למרות שהודעתי למנתח לפני הניתוח על החום, החליטו לנתח אותי בכל זאת – אני חושב שחשוב שגברים יידעו את זה, שלוקח לגוף משהו כמו חודשיים-שלושה להתאושש ממחלת חום, אפילו קלה, וכשאין הרבה זרעים מלכתחילה, זה יכול להיות מאוד משמעותי".
"חשוב לציין שלמרות שלאשתי אין בעיית פוריות, הטיפולים הללו כרוכים בלא מעט זריקות וסבל עבורה, אבל היינו מאוד מאוחדים ונחושים. את כל הזריקות שהיא נאלצה לקבל אני הזרקתי לה, ובניגוד לזוגות אחרים, לא הרגשנו שהטיפולים מערערים אותנו. היא מעולם לא גרמה לי להרגיש אשם או להתנצל על הסבל שהיא עוברת, כי מבחינתנו היינו יחידה אחת בסיפור, עם אותה מטרה – ילד משלנו.
כשהבנו שהטיפולים הרגילים לא עובדים, חקרנו ובדקנו ושמענו על שיטה שלא ממומנת בקופות החולים בארץ. אחרי שנפגשנו עם ד"ר שפי, החלטנו ללכת על זה, כי לא האמנו שנצליח בשום שיטה אחרת. מכיוון שמדובר בתהליך פרטי לחלוטין, עם הרבה תשלומים מסביב, המחיר עמד על 30 אלף שקל סה"כ לכל הגורמים המעורבים. למזלנו יש לנו יכולת לשלם סכומים כאלה, וגם ההורים שלנו נרתמו לעזור, אבל אין אף חברת ביטוח או קופת חולים שמכסה את העלות הזו, ואני בטוח שיש אנשים שזה מה שמונע מהם ילד משלהם".
אין מספיק מודעות לטיפול הזה
דבר נוסף שמטריד את תומר הוא שרופאים לא ממהרים לשלוח אנשים לטיפול הזה. "חוץ מד"ר שפי, אין הרבה רופאים בארץ שעושים את הניתוח שעברתי, והמודעות לא מספיקה. לנו, למשל, הציעו כבר לשקול אימוץ או תרומת זרע, שני פתרונות שלא הייתי מוכן לשמוע עליהם בכלל. מבחינתי, זה לגדל ילד של מישהו אחר, ואני רציתי ילד משלי".
תומר מספר שהניתוח היה הרבה פחות כואב ממה שחשב, ואפילו הצליח לקום מהמיטה ממש כמה שעות אחריו, כשהתאושש מההרדמה. אך מעבר לזה, מה שהכי חשוב הוא התוצאות. אחרי הניתוח נשארו עם 10 מבחנות, שבכל אחת מהן 30-50 זרעים, כמות כמעט דמיונית בהשוואה לניסיונות הקודמים.
"אני זוכרת את הרגע שבו אמרתי לתומר שצריכים לבדוק למה אנחנו לא מצליחים, שמשהו לא נראה לי", מספרת גילי, בת 32. "אני זוכרת את ההלם שהרגשנו שנינו כשקיבלנו את התוצאות של הבדיקה. ממש עברנו שלבים של אבל, לפי הספר, עם הכחשה מאוד גדולה בהתחלה, אבל מהר מאוד התפכחנו והתחלנו לחפש פתרונות".
גילי מספרת גם על רגעי הייאוש ורגעי שבירה, במיוחד אחרי כל טיפול שלא הצליח או עוד ניתוח שלא הצליחו להפיק בו זרעים. אך יחד עם זאת, היא מספרת שהם ניסו להתעסק בלהיות פרודוקטיביים, ולא בלבדוק מי אשם ועל מי כועסים. הם עבדנו כזוג, עד שהושגה המטרה.
והמטרה אכן הושגה. לפני תשעה חודשים ילדה גילי את בנם הבכור. "טכנית, אנחנו יכולים לעשות עוד תשעה ילדים עם הזרעים שכבר יש לנו", תומר צוחק. "אבל למרות הדרך שעברנו, אני כבר יודע שהאתגר האמיתי הוא לא לעשות את הילד, אלא לגדל אותו".