המשתתף: זה שמגיע לכל בדיקת אולטרסאונד, ולא מפספס אף בדיקת דם, אורי בעלי היה כזה, או סוג של. זה החזיק מעמד לא יותר מחמש שניות ראשונות של בדיקת האולטרסאונד הראשונה. אחרי הבדיקה, כשראינו שהוא הגבר היחיד שמלווה את זוגתו, הבנו שזה מיותר לגמרי ואפילו אני הצלחתי לשחרר אותו מהמטלה הזו.
הבודק: זה שתמיד עם אצבע על הדופק, והוא זה שלעד יציע חלופות לטיפול, לרופא, לתרופות, לעוד ניסוי שאולי לא ניסינו. הוא גם יודע מה הדבר הכי חדשני בתחום וירצה להירשם אליו. תכלס ככה הוא בוחר גם מכוניות. אורי הוא כזה, כל הזמן, ותחושת הנצחון על פניו כשהוא שמע שביחידה שאנחנו מטופלים בה יש אמבריוסקופ (אינקובטור שמאפשר מעקב רציף אחר כל ביצית מופרית בנפרד) היא ללא ספק ההוכחה הניצחת לכך.
הבירוקרט: מדובר בזן נדיר, גם בקרב חברותיי למסע. אני מכירה למעשה רק אחת שזכתה לחיות לצד הבירוקרט, והוא כאמור מוריד ממך את עול הבירוקרטיה. הוא זה שעושה את כל הטלפונים לקופות החולים, דואג להזמין תורים, להוציא הפניות והתחייבויות וגם לקבל את כל ההחזרים על כל מה שמגיע. את יכולה לישון בשקט, כי כל מה שאת צריכה לעשות זה להישען אחורה ולהירגע - לפחות בעניין הבירוקרטי. כל השאר זה כבר סיפור אחר.
הפחדן: הוא לא באמת פחדן , זה פשוט שאת ממש אבל ממש מפחידה. זה נכון שהם משגעים לנו את המוח, ההורמונים האלה. כמה טוב שיש את מי להאשים. כל יוצא שאנחנו יורות את חצי הרעל שלנו לעבר כל מי שבסביבה, ובעיקר כלפי בן הזוג . אז כל פעם שאתן רואות מישהו מחזיק לאשה שלו את התיק (כן, גם אם הוא ורוד זוהר עם מטפחת מנומרת על הידית) ביחידה בה אתן מטופלות - דעו לכן שהוא כנראה מפחד, מפחד מאוד.
האמפטי: גם כאן מדובר בזן נדיר יחסית, אבל הוא יכין לכן תה גם בבית כשהאחות לא מסתכלת, וזה לחלוטין הסוג האהוב עליי.
ואם אני מסכמת שנייה, אז לפחות במקרה שלי, יש לי קצת מהכל: אורי גם משתתף וגם בודק כל פיפס, הוא מכין לי קפה כשחוזרים משאיבה, אבל גם לפעמים שוכח שאנחנו בכלל בטיפול. מזל שגם אני לפעמים קצת מפחידה (בעצם...אולי לא כל כך לפעמים). מה שכן, את נושא הבירוקרטיה לא הצלחתי להוריד מעצמי - מצד שני הוא קצין רכב בבית וא' תרבות ובידור אז יצא לי טוב.