אחרי שישה כישלונות, ויתרתי מראש על האמונה
בתחילת הפרוטוקול, ביחד עם הרופא המושלם שלנו קבענו לנסות לעשות החזרה כפולה אם יהיו מספיק עוברים. זה אומר, בגדול, שמחזירים שני עוברים ביום השני, לכל מקרה שלא יהיה, ואת השאר מנסים לגדל ולהחזיר עוד אחד ביום החמישי, שהסיכויים שלו אמורים להיות טובים יותר.
הגענו ליום החמישי מהשאיבה ובדרך עוד היינו מלאי חששות שאולי אף אחד לא שרד. בעצם אני הייתי מלאה בחששות, כמו תמיד, אורי דווקא היה אופטימי. הסתבר שעובר אחד דווקא שרד ואחרי שהראו לנו את גוש התאים העגול הזה על המסך החזירו גם אותו לרחם, שיצטרף לשני האחים שלו שכבר שם. נסענו הביתה מתפללים לתשעה חודשים עגולים, שבסופם ידיים מלאות.
באופן מפתיע, שבועיים עברו די מהר, אולי בגלל שכבר ויתרתי על שארית האמונה שהייתה לי אחרי שישה כישלונות. יום לפני הבטא, בדרך לשיעור הכתיבה השבועי שלי, שמעתי שיר של ריטה ברדיו. "יום אחד הידיים הקפוצות יתארכו ושזה יבוא כמו שהטבע רגיל", הדמעות פשוט התחילו לצאת בלי שליטה, והיה לי ברור שגם הפעם אף אחד משלושת העוברים שהוחזרו לי לרחם לא ישרוד.
הגעתי לשיעור עם עיניים אדומות ונפוחות שאי אפשר היה להתעלם מהן. דובי ישר הבין ושאל אם קיבלתי תשובה שלילית. אמרתי שלא, אבל מחר אני אקבל. הוא אמר לי שלא ושאני בהריון, שהוא יודע, ואני, למרות כל האמונות התפלות שלי נשארתי סקפטית. בבית, יותר מאוחר, בכיתי גם לאורי שכרגיל נבהל מהדמעות שלי. הוא לא יכול לראות אותי בוכה והבטיח לאפשר לי לבכות מחר אחרי שנדע באמת. "למה את בוכה עכשיו, לא חבל? אם זה שלילי, מחר ממילא תבכי, אז תשמרי את הדמעות למחר". בניגוד גמור לטבע שלי ושל בלוטות הדמעות שלי הסכמנו כולנו שנשמור אותן למחר.
"זה דווקא חיובי"
מחר הגיע בלי יותר מדי ציפייה, כי בתוכי כבר ידעתי שמדובר בעוד שלילי לאוסף. בשתיים עשרה בצהריים הרופא שלי התקשר, בול בזמן, כמו תמיד. "עדי?" הוא שאל, "כן דוקטור", זיהיתי את הקול שלו מיד. "זה דוקטור וייסמן מדבר". "כן, זיהיתי", עניתי לו. "מה שלומך?" "לא יודעת, תגיד לי אתה, זה שלילי, לא?", "למה את חושבת ככה? זה דווקא חיובי" הוא ענה.
שתיקה. ואז דמעות, הרבה הרבה דמעות שלא מפסיקות. בקול רועד שאלתי "כמה?", "30" הוא ענה. "זה קצת נמוך", המשכתי מבעד למסך הנזלת והדמעות. "כן, נדבר על זה כשתירגעי, תתקשרי אליי עוד שעתיים" "רגע, אבל...", "עוד שעתיים, כשתירגעי". הוא סגר את הטלפון, משאיר אותי עם הבשורה שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן.
עוד שנייה להסדיר את הנשימה ואז אני מתקשרת לאורי. לא הצלחתי להתאפק, למרות שרציתי לראות את המבט שלו בעיניים כשאני אספר לו, אין מצב שאני נוהגת ככה עד אליו. אני עוד אעשה תאונה ועכשיו זה כבר לא רק אני באוטו, חשבתי פתאום.
הידיים שלי רעדו, בקושי הצלחתי לחייג את המספר שלו וכשהוא ענה לא הצלחתי להגיד כלום, רק בכיתי. הוא מיד השתתק, כנראה הבין בטעות ששוב לא הצלחנו. שמעתי את הקול העצוב שלו ומלמלתי מבעד לדמעות "זה חיובי, זה חיובי". בשנייה הראשונה הוא לא האמין.
אני בהריון
כשהגעתי אליו לעבודה עשר דקות אחר כך הוא כבר חיכה לי למטה בחניון, כנראה ירד לשם בשנייה שניתקתי את הטלפון. פתאום בכלל לא עניין אותו שכולם יראו אותנו מתחבקים אז הוא חיבק אותי חזק חזק, מתרגש איתי ביחד. לאט לאט הדמעות שלנו התחלפו בחיוך מאוזן לאוזן. אחרי זה עוד יגיעו החרדות אבל בינתיים אנחנו מחייכים.
אחרי שעתיים התקשרנו לד"ר וייסמן, הרופא שלנו, להבין את המשמעות של הבטא הנמוכה שלנו. "זה לא אומר שום דבר, צריך לבדוק הכפלות, תעשי בדיקת בטא עוד יומיים ואז נראה". יומיים אחר כך, ביום שישי, הבטא שלנו שילשה את עצמה, ושוב פעם אחרי עוד יומיים ואז עוד פעם וכבר התחלנו, בעצם אני התחלתי, לחשוב שאולי יש לנו פה עסק עם תאומים, או אולי אפילו שלישייה. חרדות כבר אמרתי?
זהו. מה שבטוח זה שעכשיו תשעה חודשים באמת אסור לי סושי, ביצת עיין, סטייק חצי חי כמו שאני אוהבת, מוס שוקולד ועוד ועוד. אבל לא באמת אכפת לי אני בהריון, כמה חיכיתי להגיד את צמד המילים הזה.
בשבוע הבא: רגע הלידה המרגש והמפגש שעדי חיכתה לו כל כך הרבה זמן