ההריון עבר עליי עם המון חרדות. בכל זאת טחנתי כל פורום פוריות אפשרי, כך שידעתי בדיוק מה עלול להשתבש. אבל איכשהו תשעת החודשים חלפו עברו להם, ויום אחד נצמד אליי פתאום גוף קטן שמילא אותי באור; קבלו את ההפי אנד המרגש של עדי כצמן, מטופלת פוריות לשעבר
אז שבע זה כנראה מספר המזל שלי; ההחזרה השביעית היא שנקלטה. ביום רביעי, כשהרופא המהמם שלנו התקשר אליי לבשר לי את הבשורה, הבטא היתה קצת נמוכה, והחששות - בהתאמה מושלמת - היו מאוד גדולים. אחרי יומיים, ביום שישי, הבטא כבר הוכפלה, מה שלא ממש עשה רושם על הבדיקה הביתית שעדיין הראתה פס חלוש ומצו'וקמק למדי. מיד התחלתי לחשוב שאולי מדובר בהריון לא תקין, ומשם ההחלטה להתייצב במוקד הרפואי הייתה קצרה. ההמתנה הייתה ארוכה דווקא, אבל זה לא הזיז לי; הייתי נחושה להבין מה קורה עם גוש התאים שיושב לי בבטן. מהר מאוד התברר לי שטפו טפו טפו, הכל בסדר. הבטא עדיין חיובית, עדיין במגמת עלייה. בטור הקודם סיפרתי לכם על הגילוי המרגש: אחרי כל הטיפולים, נכנסתי להריון. ומה אז?
דפיקות הלב של הבייבית היו ממכרות
חוץ משק ההריון, נפל עליי גם שק חרדות שלא היה מבייש להקה שלמה של אמהות פולניות. בלי להעליב אף אחת, כן? כנראה שהשילוב של הריון שהוא תוצאה של טיפולי הפרייה, יחד עם הידע הרב שצברתי מכל פורום פוריות אפשרי לגבי מה שעלול להשתבש - גרם לי לפתח, לפחות במוחי הקודח, את כל התסמינים לכל הבעיות האפשריות, אולי גם כאלה שבכלל לא קשורות להריון.
בשבוע ה- 18, כשכבר הכל על פניו נראה תקין, אורי לא עמד יותר בפני הדמעות שלי והביא לי ערב אחד במתנה, דופלר ביתי שמאפשר לשמוע את דפיקות הלב של העוברית שלנו. "זו אולי המתנה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי", אמרתי לו עם דמעות בעיניים. זה אומנם לא הפסיק לגמרי את הביקורים התכופים שלי במוקד, אבל בהחלט עזר למתן אותם. הרעש הנפלא של דפיקות הלב של הבייבית שלנו היה ממכר, ועד שהתחלתי להרגיש אותה זזה לי בבטן, רציתי להיות מחוברת לדופלר הזה עשרים וארבע שעות ביממה. אורי היה קצת יותר מחובר למציאות ממני ודאג להרגיע את ההתמכרות שלי לפעם ביומיים - שלושה לפני השינה.
בשבוע ה- 26, אחרי שקראתי את הספר "לידה פעילה" בערך עשרים פעם, החלטתי שגם אני רוצה ללדת בלידה פעילה וטבעית. כן, בלי אפידורל. סימנתי את המרכז ללידה טבעית של תל השומר, ונרשמנו לקורס הכנה ללידה טבעית. אורי היה משתתף הרבה יותר פעיל ממה שיכולתי להעלות על הדעת; הוא לחץ בכל המקומות שאמרו לו, הקשיב בדריכות להסברים של המיילדת ואפילו שיחק אותה כאילו הוא מתחבר למדיטציה של סוף השיעור.
בשבוע 38, הפסקתי לעבוד. הייתי משוכנעת שתוך שלושה ימים גג אני יולדת. היו לי צירים די סדירים כבר משבוע 36, אבל זה כנראה לא השאיר יותר מדי רושם על הפיצקית שבפנים. היא לא יצאה בשבוע 38, לא ב- 39, וגם לא בשבוע 40. אני מצדי עשיתי כל מה שיכולתי כדי לנסות לגרום לה לצאת; הלכתי לדיקור, עשיתי הליכות על חוף הים ברגליים יחפות, ניקיתי את הבית, אפיתי, בישלתי, אבל לה זה לא ממש הזיז. כנראה שתינוקות ברחם לא סופרים במיוחד את תאריך הלידה המשוער.
הדולה הוזעקה לחדר הלידה
בשבוע ארבעים פלוס חמש, כשכבר די התייאשתי מלנסות לזרז את הלידה, ירדו לי המים. זה קרה פתאום, בדיוק כשלחצתי על האינטרקום לפתוח לשליח של הסופר. עד שהוא עלה עם החבילות שלנו לקומה החמישית, אורי כבר ענה לי לטלפון, ובדיוק כשהשליח הניח את החבילות במטבח צרחתי לתוך השפופרת: "ירדו לי המים, תבוא מהר!" אורי, למוד סבל מכל אזעקות השווא שהיו בשבועיים האחרונים, נשאר רגוע: "את בטוחה?", הוא שאל. "תגיע", עניתי בביטחון. השליח של הסופר נבהל כל כך, שהוא אפילו לא רצה לחכות לטיפ. אני התעקשתי.
הגענו למיון של תל השומר בערך בשבע בערב, אחרי שהספקתי לסדר את הקניות מהסופר. המים שירדו היו מקוניאלים, מה שמנע ממני להיכנס למרכז הלידה הטבעית של תל השומר. בנוסף, קיבלנו בשורה לא משמחת במיוחד שלמרכז הטבעי אין מיילדת פנויה בשבילנו, ולכן לא נוכל להשתמש בשירותי המיילדת הפרטית שמציע בית החולים. לא עברו שלוש דקות, וכבר התקשרתי לדולה שעשתה לי את הדיקור: "את חייבת לבוא", בכיתי לה לתוך השפופרת, "אין מצב שאני יולדת לבד, עם צוות-בית-חולים". רעות קצת היססה; זה לא היה בתכנון שלה, ללוות את הלידה שלי, ולמען האמת זה גם לא ממש היה בתכנון שלי. אחרי חמש דקות קיבלתי סמס: "אני בדרך, תעדכני באיזה חדר את".
ביי ביי הריון, שלום לאמהות. עדי | צילום:
תומר ושחר צלמים
סטטוס חדש להתרגל אליו
באחת עשרה בערך נכנסנו לחדר לידה: אני, אורי וריטה המיילדת. רעות הגיעה אחרי חמש דקות וישר התחילה לעזור לי עם הצירים. למרות הפיטוצין, הניטור הרציף והמים המקונייאלים, עדיין הייתי נחושה לנסות ללדת טבעי. כן, בלי אפידורל! אחרי שמונה שעות של צירים ויתרתי, וביקשתי, בעצם התחננתי, לאפידורל. אורי שוב שאל אם אני בטוחה. אחר כך הוא סיפר לי שלשמוע את הצרחות שלי מהמסדרון כשהרופא הזריק לי את האפידורל - לא היה תענוג גדול. אבל אחרי שקיבלתי את הקסם הזה יכולתי לנוח באמת. הלידה התחילה להתקדם.
בשעה 08:59, אחרי שעתיים וחצי של צירי לחץ ודי הרבה לחץ גם מהצד של הצוות, פיצקית יצאה בחוץ. שלמות, זו המילה היחידה שעולה לי בראש עכשיו, אבל באותם רגעים לא ממש חשבתי על משהו. רק הגוף הקטן שלה שנצמד לשלי, מילא אותי באהבה בלי סוף, וההבנה שהיא סוף כל סוף פה איתי - הרגיעה אותי בבת אחת. לפי המבט של אורי, נראה לי שהוא הרגיש בדיוק אותו דבר.
צמד המילים שליווה אותי במשך תשעה חודשים היה "אני בהריון". אני לא בטוחה שבלידה כבר קלטתי שהסטטוס שכל כך חיכיתי לו, הגיע סוף סוף. אני כבר לא בהריון. עכשיו אני אמא.
