סוף כל סוף הגענו לשאיבה, חודש אחרי שהזרקתי לעצמי בבטן כל יום את הזריקות האלו.
"מה פתאום חודש", אתם בטח שואלים. גם אני שאלתי וקיבלתי פרוטוקול ארוך עם הסבר על השחלות שלי, שלוקח להן קצת זמן להתעורר. שילוב מנצח שגרם לי להרגיש כאילו אלפיים שנות גלות יעברו יותר מהר מאשר הציפייה ליום השאיבה.
"תחתמי פה, פה ופה"
והנה, הגענו ליום השאיבה. אני חייבת לציין שהשם הזה קצת מעליב, לא? גורם לי להרגיש כמו איזה שטיח ישן שצריך לנער ממנו את האבק ולהחיות אותו. רק שבמקרה הזה, מדובר בגוף שלי, שצריך לנער ממנו את הביציות ולהחזיר לו את הפוריות. נפלא.
הפעם, החלפנו בית חולים. האמת, בעיקר בגלל שהחלפנו רופא, ואם כבר החלפנו בית חולים אז אולי גם המזל שלנו עתיד להתחלף ונזכה בפעם הראשונה לראות איזה בטא חיובית?
הגענו לבית החולים בשעות הצהריים המוקדמות, מזג האוויר הסוער בחוץ הרגיש סוער כמעט כמו מזג האוויר בבטן שלי. נרשמנו אצל המזכירה ששתתה קפה, שהזכיר לי את הקפה שוויתרתי עליו בגלל הצום שנידונתי אליו משבע בבוקר. באופן שתואם אולי את הסערה שהתחוללה לי בבטן, בעיקר בגלל ההורמונים המשתוללים אבל ממש לא תואם את האופי האמיתי שלי, הסבתי את תשומת ליבה לחוסר הסולידריות שהיא הפגינה בהנחת כוס הקפה המהביל מול פני החיוורים אחרי שש שעות של צום.
שילמנו את ההשתתפות העצמית בזמן שהיא הרחיקה את הכוס מפני מותירה אותי עם פנטזייה על כוס קפה משלי.
התעוררתי מחוברת למוניטור, פחות מחוברת למציאות
פנינו לדלפק האחיות, והתקבלנו בפנים מחוייכות שהפתיעו אותנו לטובה אחרי ניסיון לא מבוטל עם בתי חולים ואחיות זועמות ביום סגריר. ביקשו מאיתנו לזהות את עצמנו בין פרטי המדבקות ואז שלחו אותי להתפשט מאחורי וילון מספר חמש. שם, על מיטת בית החולים חיכה לי חלוק ירקרק ונפלא, המילה האחרונה מבית האופנה אסותא, עם גרבי פלסטיק תואמות וכובע משגע, סקסי.
בזמן שהחלפתי בגדים בשיא הפרטיות מאחורי וילון בד שנראה בערך כמו השמלה החדשה שלי, הגיחה האחות ובידיה התיק הרפואי שלי, עם אוסף מסמכים שלא מבייש פקיד בבנק שמחתים אותך על פתיחת חשבון. היא הסבירה לי הכל בפעם האלף בערך והחתימה אותנו על כל מה שצריך. המחשבה הראשונה שצצה בראשי היתה שלפני הצניחה החופשית שעשיתי חתמתי על פחות מסמכים שמתארים את הסיכונים הכרוכים בדבר, מעניין, אז קפצתי ממטוס ועכשיו אני רק הולכת לישון.
נכנסתי לחדר הניתוח, לא לפני שנשקתי לאורי והוא איחל לנו בהצלחה. בחדר הניתוח כבר חיכו לי עם חלוקים ירוקים אמנם, אבל הרבה יותר מחמיאים משלי הרופא המרדים, האחות וכמובן המלאך השומר שלי בדמותו של הרופא החדש שלנו, שעליו יש לי רק מילים חמות לומר, אבל בשביל זה צריך טור נפרד לגמרי.
התיישבתי על הכיסא, מניחה רגל אחת בדרום ואת השנייה בצפון, או שזה היה מזרח ומערב, בכל מקרה הבנתם את הפואנטה, בפיסוק רחב, שלא היה מבייש אפילו את נדיה קומנצ'י. לפני שנשכבתי מוכנה להרדמה עוד החלפנו כמה מילים על מה שעתיד לקרות עם העוברים שלי, שלנו. נשכבתי על המיטה, קשרו לי את הרגליים, שאני לא ארביץ לרופא הנחמד שלי בטעות, החדירו לי את העירוי, מסכת חמצן, " לילה טוב, עדי, תחלמי רק דברים טובים" וזהו.
עשרים דקות אחר כך מצאתי את עצמי במיטת בית חולים רגילה, מאחורי אותו וילון מספר חמש, רועדת מהקור שחדר לי לעצמות כנראה כשעוד הייתי מורדמת. אורי היה לידי, קרא בשמי, גם האחות. שמעתי אותם מתוך סוג של חלום או הזייה מנסים להעיר אותי. לאט לאט פתחתי את העיניים בעיקר בשביל לגלות שאני מחוברת למוניטור וגם לאינפוזיה והרבה הרבה פחות למציאות.
"את יודעת ששאבו לי חמש עשרה ביציות?"
לאט לאט פתחתי את העיניים, בעיקר בשביל לגלות שאני מחוברת למוניטור וגם לאינפוזיה וקצת פחות למציאות. בכל זאת, עם אינטונציה של אוהד כדורגל מושבע ושיכור השאלה הראשונה ששאלתי את אורי, היתה: "נו, כמה/כמה?". "שאבו לך חמש עשרה ביציות", הוא ענה. "חמש עשרה", חזרתי אחריו מסטולה.
האחות נכנסה, "נו, איך את מרגישה?", "שאבו לי חמש עשרה ביציות", חזרתי על מה שאורי אמר לי. "יופי", היא אמרה, "חמש עשרה זה מצויין, ואיך את מרגישה?", היא שאלה שוב. "חמש עשרה" עניתי, "שאבו חמש עשרה ביציות", חזרתי על עצמי בפעם השלישית, מתעלמת מהעובדה שיש לאחות המסכנה חוש שמיעה לא רע כנראה. היא עזבה את המיטה שלי מבינה שמדובר במקרה חמור של סטלה ממוצעת אחרי הרדמה.
אחרי שעה שנראתה לי יותר כמו חמש דקות, היא חזרה, "איך את מרגישה?", היא ניסתה בפעם השלישית, "חמש עשרה" עניתי, ההפסקה המתודית שלה נכשלה, חמש עשרה היה הדבר היחיד שהיא הצליחה לחלץ ממני למשך בערך שעה ואפילו יותר.
היא חייכה, השאירה אותי ואת אורי עם צמד המילים החדש שלי - חמש עשרה והלכה להביא לי ארוחת בוקר. "תשתי", היא ציוותה עליי בחביבות, "ואחרי זה תלכי לעשות פיפי, אם הכל בסדר נוכל לשחרר אותך בקרוב". עירנית יותר עניתי לה בקול של בוקר, "תודה. את יודעת ששאבו לי חמש עשרה ביציות?". היא תלתה באורי מבט חסר אונים ויצאה אל המסדרון.
אורי ישב בצד וניסה ללא הצלחה, לשכנע אותי שכבר אמרתי את זה לאחות המסכנה, שהיא יודעת, שאולי כדאי שאני אגיד לה לשם שינוי איך אני באמת מרגישה ואתן לה לבצע את העבודה שלה. הסתכלתי עליו במבט מלא משמעות ואמרתי לו: " אתה יודע ששאבו לי חמש עשרה ביציות?"