אחרי שהחלטתי לתת עוד הזדמנות אחרונה לכל הסיפור הזה של הקמת משפחה קונבנציונלית החבר שלי הפך לאקס, ואני הבנתי שמספיק ודי, אני רוצה להיות אמא, אני רוצה להיות אמא עכשיו, ומסתבר שאני לא כזאת מוצלחת בבחירת בני זוג.
"בסדר", אמרתי לעצמי, "אמצא איזה הומו נחמד ונעשה ילד ביחד". זה פתרון לא רע - לילד יהיה אבא, יהיה מי שיעזור בחלוקת הנטל, ויהיה גם את מי לשתף בכל שמחות ההורות הקטנות. אבל אז הכתה בי ההבנה שיחד עם ההומו הנחמד ייכנסו לחיי בן-הזוג שלו, הוריו, המשפחה המורחבת שלו, ואם יש לו כלב או חתול, גם הם. לקבל חמות בלי שיהיה איזשהו פיצוי בצורת מערכת יחסים אוהבת עם הבן שלה, זו באמת דרישה מוגזמת. אז עברתי לתוכנית ג' - בנק הזרע.
מסתבר שגם התוכנית הזאת לא כל פשוטה. דמיינתי את עצמי יושבת מול אנשי בנק הזרע, מעיינת בקטלוגים ובוחרת תורם מושי מושלם. אבל לא, שלבים רבים צריך לעבור לפני כן, מה גם שהקטלוגים של התורמים בא
עזבי אותך מאמריקאים, תביאי ישראלי
בנחישות עשיתי את כל הבדיקות הנדרשות - בדיקות גנטיות, הורמונליות ומחלות מדבקות. בזמן שחיכיתי לתשובות, גלשתי להנאתי באתרים של בנקי זרע בארצות הברית, וממש גרגרתי מהנאה נוכח כל הפרטים שמוסרים שם על התורמים. "אולי אני אבחר בבחור הזה שבהתרשמות ממנו כתוב שהוא נראה כמו דוגמן של הוגו בוס?" שקלתי ביני לביני. "ומה עם הכושי הזה עם העיניים הירוקות שיש לו דוקטורט בפיזיקה?" ובדמיוני הצטייר ילד מוקה ירוק עיניים שמפוצץ את הבית בערכת הכימיה שקנה לעצמו בדמי החנוכה. זו הייתה תקופה נהדרת ממש, כל ערב הייתי גולשת לאתר של הבנק ומשחקת בהגדרות החיפוש.
אבל אז קרה דבר משונה, פתאום שמעתי את הביציות שלי לוחשות, "אבל מאמי, אנחנו רגילות לישראלים, מה לנו ולאמריקאים? תעזבי אותנו מזה, באמש'לך, ותביאי לנו מישהו שנסתדר איתו". טוב, כשהביציות שלי מדברות אני מצייתת.
בינתיים תוצאות הבדיקות הגיעו, והכול היה ממש מצוין. התור בבנק הזרע הלך והתקרב, ואני התחלתי לחשוב לעצמי מה באמת חשוב לי.
קודם כל, בריאות, כי מעבר לבריאות, כל השאר זה פינוק. אבל כאן אין מה לדאוג, התורמים נבדקים. מה הלאה? אינטליגנציה? נו, בסדר, אני כבר אדאג לעניין. גובה? לא כזה חשוב לי. תואר? שטויות, מה שמישהו לומד או עושה לא בהכרח מגדיר אותו. "בואנ'ה," לחשתי לעצמי, "תראי איזה נוחה את, היית מאמינה על עצמך?" אז כדי לא להיות נוחה מדי, החלטתי להתעקש על משהו לא מאוד חשוב: בגלל שאני באה ממשפחה שכולם בה בהירי עיניים חשבתי שיהיה נחמד אם לתורם יהיו עיניים בהירות, כך די אבטיח שלילדי העתידי יהיו עיניים ירוקות או תכולות. זה, מן הסתם, סיבך קצת את הדברים.
רוב התורמים בהירי העיניים הם ממוצא מזרח אירופאי, כמוני, מה שמגדיל מאוד את הסיכון למחלות גנטיות. כשישבתי מול האחות המקסימה היא הסבירה לי איזה עוד בדיקות גנטיות אני אצטרך לעשות אם אבחר תורם מהמוצא שלי, והרשימה הייתה ארוכה בערך כמו רשימת התסביכים שמלכתחילה מנעה ממני לבחור בן זוג שיהיה בשל להקמת משפחה.
"באמת צריך את כל זה?" שאלתי בייאוש. "כן," היא ענתה, "אשכנזים הם מאוד בעייתיים מבחינת מחלות." פתאום נדלקה לי נורה קטנה מעל הראש, "מזרחי! מישהו ממוצא מזרחי עם עיניים בהירות אין לכם?" לא היה.
אז פניתי לבנק זרע אחר, ושם נמצא הבינגו - גם עיניים בהירות, גם ממוצא שונה משלי, מה עוד אפשר לבקש? בשמחה שילמתי את מחיר המנות, בשמחה עברתי את הטיפולים הנדרשים, ועכשיו התוצאה המהממת משחקת בגן.
ואתם יודעים מה? כמו שכל אמא יודעת, הייתי מתאהבת בה בכל נפשי ומאודי בכל מקרה, גם אם לא היו לה עיניים תכולות.