בעיות פוריות היו בעבר מקור לבושה; זוגות שלא הצליחו להרות שמרו על שתיקה, כשמסביב ניסו כולם לנחש "אצל מי הבעיה" ולהציע תרופות סבתא ושאר ניג'וסים.
בשנים האחרונות ישנה התקדמות משמעותית באופן שבו מתייחסים לטיפולי הפוריות, גם מצד החברה וגם מצד הזוגות המטופלים.
ואולם, מחקר חדש מגלה כי הפתיחות של זוגות לגבי בעיות הפוריות תלויה מאוד בשאלה מי מבני הזוג סובל מבעיית הפוריות; מתברר שכאשר הבעיה היא אצל האישה ישנה מגמה של שיתוף, בעוד שכאשר הבעיה היא אצל הגבר, הזוג נוטה להסתיר אותה.
"גבר לא פורה עדיין נחשב גברי פחות"
המחקר נערך באוניברסיטאות איווה ופן בארה"ב, ובחן את רמת השיתוף של זוגות מאותגרי פריון עם סביבתם. החוקרות ערכו ראיונות עומק עם 50 זוגות, אשר התמודדו עם קשיי פוריות בטווחי זמן שנעו בין 8 חודשים ל-5 שנים.
מהתשובות עלתה מגמה ברורה של הסתרת המידע על הבעיה, אפילו מהמשפחה ומהחברים הקרובים ביותר, כאשר הגורם לאי-הפריון יוחס לבעל. כאשר מקור הקושי להרות היה אצל האשה, נטו הזוגות לשתף יותר את סביבתם בקושי, ולהיעזר בתמיכה שהוצעה להם.
קלי ריאן-שטאובר ודניטס הונני-סולומן, שתיים מהחוקרות, הציעו שתי סיבות אפשריות לתוצאות. "מכיוון שישנה עדיין סטיגמה חברתית שלילית וחזקה מאוד על גבר לא פורה, שגורסת כי הוא 'גברי פחות', הזוגות חרדים יותר לתדמית החיצונית של הגבר בעיני הסביבה אם הוא נתקל בקשיי פריון", אמרה ריאן-שטאובר.
סיבה נוספת שהועלתה היא צורך של נשים להצטדק על כך שאין להן ילדים, גם במחיר של ויתור על הפרטיות. לפי הטענה, גם בחברה המערבית המודרנית מצופה מנשים ללדת, וערכן נמדד גם לפי "הציון" שקיבלו בקטגוריית הילודה. "מי שלא מביאה ילדים נחשבת אנוכית, או מרוכזת מדי בקריירה שלה, ולכן נשים שלא מצליחות להרות מעדיפות להודות כי הן סובלות מקשיי פריון מאשר להיחשב כמי שלא יולדת מרצונה החופשי", הסבירה הונני-סולומן.
"נשים מספרות לנשים"
"יכולת הפוריות מהווה מרכיב חשוב בזהות הגברית או הנשית שלנו", מסבירה ד"ר ליאת הולר הררי, מנהלת אתר נפש אם, פסיכיאטרית מומחית ופסיכותרפיסטית המתמחה בטיפול בנשים בנושאי הריון, פריון ולידה. "כאשר יש פגיעה ביכולת הזו, יש פגיעה בדימוי העצמי ולעיתים קרובות גם בערך העצמי. נשים עם בעיות פוריות מתארות תחושת אובדן, ורגשות הדומים לרגשות של אבל.
"ההחלטה עד כמה לשתף את הסובבים בבעיות הפוריות היא נגזרת של האישיות של שני בני הזוג, ועד כמה הם נוטים לשתף בכל תחום אחר בחייהם. לא כולם מרגישים ששיתוף בהכרח מחזק ומביא תמיכה, ויש מי שמרגיש שהחשיפה דווקא מחלישה אותו. מכיוון שגברים נוטים באופן כללי לשתף ולהיחשף פחות, הגיוני שבנושא רגיש כמו פוריות הנטייה הזו תתעצם".
"המחקר מעניין וחשוב, אבל לדעתי הוא מפספס משהו", אומרת שירה גולדשטיין, פסיכותרפיסטית גופנית מלווה להריון. "לדעתי יש שינוי הדרגתי, והנשים מתחילות להיות דומות לגברים ולהסתיר את בעיות הפוריות שלהן כדי 'להגן על שמן הטוב'.
"למעשה, גם גברים וגם נשים תופסים את הילודה כמעין תחרות: נשים שהייתה להן לידה קלה מתחרות באחרות שחוו לידה כזו, ונשים שעברו לידה קשה יתחרו בחברותיהן מי בילתה יותר שעות בחדר הלידה וכמה תפרים קיבלה. גם בטיפולי פוריות יש תחרות: מי הייתה אצל יותר רופאים או עברה יותר טיפולים, כאילו שזה משנה לא פחות מהתוצאה הסופית. התפיסה התחרותית הזו מוטעית, וגורמת להרבה תסכול".
לפי המחקר, ובאופן לא מפתיע במיוחד, נשים נוטות לספר בעיקר לנשים על בעיות הפוריות שלהן. גברים מעדיפים לחלוק את הקשיים עם אשה אחת בלבד: בת הזוג.
בשלב הבא ינסו החוקרות למפות כיצד נעזרים בני זוג מאותגרי פריון ברשתות חברתיות, בפורומים ייעודיים לנושא ובבלוגים לצורך קבלת תמיכה וירטואלית מזוגות במצב דומה.
"אנחנו יודעים שהקהילות הווירטואליות משמשות זוגות רבים לצורך שאיבת מידע שימושי וקבלת תמיכה", מסבירות החוקרות, "ומסקרן לבדוק מה היתרונות והחסרונות של הקשרים הוירטואליים האלה לאורך תקופת הנסיונות להרות"".