הכל התחיל לפני כמה שבועות כשיצאנו יחד מהקליניקה של רופא הפיריון החדש שלנו. אחרי שעיכלנו את העובדה שיש לנו חלק בתרומה לסטטיסטיקת העקרות הבינלאומית, נסענו לקנות את הזריקות שלי, שאמורות לעזור לנו להפוך אותי לאמא ואותו לאבא.
יצאנו, אורי ואני, מבית המרקחת עם שק תרופות שלא היה מבייש חולה סופנית בת שמונים ושתיים. הדבר היחיד שהיה חסר זה מקל הליכה ושלוש שערות שיוצאות מהסנטר. אבל אל דאגה, ההורמונים שלי, בדמותם של מיליון זריקות מטילות אימה, כנראה כבר ידאגו להצמיח לי שם שתיים שלוש שערות.
להזריק לעצמי זריקות בבטן? הצחקתם אותי
עד לפני לא יותר מדי זמן, אם מישהו היה מספר לי שאני אדקור את עצמי בבטן ועוד מרצון, הייתי צוחקת. יותר מאוחר גיליתי שלא די בזה שאני צריכה להידקר פעמיים בכל ערב, אז גם מתברר שאת תרופות הפיריון שלי, סליחה, הורמונים, מכינים משתן של נשים בגיל הבלות (מישהו אמר משהו על שערות בסנטר?).
במוחי הקודח החלו להתרוצץ תמונות של סבתא ממוצעת, משתינה היישר לתוך המזרק שלי. כל תכונות האובססיב קומפולסיב שלי, כל האסטניסטיות המיוחדת שטיפחתי בשלושים ואחת השנים האחרונות ירדו לטימיון בבת אחת. מה זה משנה אם אחרי כל הטלת שתן אני רוחצת את הידיים שלוש פעמים, בין כה וכה אני מזריקה אחרי זה פיפי לבטן. איכס.
הזריקה הראשונה היתה ממש ידידותית, וגם כזו שמכינים מחומרים סינטטיים, בלי שתן, תודה לאל. מדובר במין עט לא מאיימת שממש לא מצריכה ידע של מדען טילים מיומן. היא כמובן לא הכינה אותי כהוא זה למה שהגיע שלושה ימים אחר כך: הזריקה שבשבילה הייתי צריכה להשתמש בכל כישורי הרפואה הלא קיימים שלי ועדיין לא ממש הפנמתי, מסתבר.
אורי בדיוק היה בחו"ל, עיתוי מושלם וסיבה מצויינת לברוח מהעיניים העצובות והבטן הנפוחה שלי. קבעתי תור למרפאת אחיות, דחפתי לתיק שלי את אחת מזריקות הפיפי ויצאתי מהבית, שמחה וטובת לב לעבר המרפאה. האחות היתה מאוד נחמדה, חייכה אליי חיוך עצוב ועוד לפני שהספקתי לבחון את כל שלבי הכנת הזריקה שלי המחט כבר היתה עמוק בתוך הבטן שלי. הסתכלתי עליה עם עניים מזוגגות ומוח כבוי, משחזרת במוחי את כל העירבובים והשאיבות, מקווה שמחר אני כבר אזכור לבד.
הייתי בטוחה שאני הולכת למות
"מחר" הגיע מוקדם מהצפוי. בתגובה, ניסיתי ככל יכולתי לדחות את הקץ. הלכתי להתקלח, מתכוננת לקראת הניתוח הקטן שאני צפויה לעשות על הבטן שלי, קירצפתי את הבטן עד שהיא היתה כבר אדומה, וחשבתי לעצמי שמעניין אם אפשר גם לחטב אותה בצורה הזו, ושאולי יש פה איזה סטארטאפ חדש שמחכה לפרוץ בתחום.
אחרי המקלחת והניגוב המאוד יסודי ניגשתי אל שק ההפתעות שלי והוצאתי משם עוד זריקת פיפי רנדומלית, יחד עם כל הבקבוקונים שליוו אותה ופד אלכוהול. הנחתי את כולם בשורה מסודרת על השייש במטבח, אחרי שניגבתי גם אותו ביסודיות אופיינית. השעה היתה אחת עשרה בלילה ולמרות כל הניסיונות שלי לא הצלחתי לגרום אפילו לבועה אחת להיעלם. הפלקתי למזרק שלי אולי עשרים פעם, הפכתי אותו ואז את הבקבוקון ושוב את המזרק, ניסיתי לשחזר שלב אחרי שלב בכל מה שהאחות מאתמול אמרה, זה לא עבד.
ניסיתי גם להיזכר בכל סדרות בית החולים שראיתי לאחרונה וזה רק הלחיץ אותי יותר. בשנייה שכל החומר נכנס לי לבטן, ביחד עם אלפי בועות אוויר שוררות, (שלפי כל הפרקים ב"האוס" עתיד לגרום לי לתסחיף ריאתי שיהרוג אותי תוך שלושים שניות) זרקתי את המזרק על השיש, מתעלמת מהברדק שאני משאירה אחרי ומיהרתי לקחת את הכלב לטיול. הכלב היה מבסוט ואילו המחשבה הראשונה שעברה במוחי היתה שאם אני אמות מישהו כבר יראה למטה בשכונה, לפחות הבית לא יסריח.
לא מתתי.
"אם מישהו יקרא לך כלבה, תדעי שזה לא כל כך רחוק מהמציאות"
למחרת כבר הייתי חכמה יותר, מסתבר שבכל זאת צריך מדען טילים, או לפחות איזשהו מדען בשביל להזריק את הזריקות האלה. השעה הייתה מאוחרת, המרפאה כבר הייתה סגורה ואין מצב שאני עוברת שוב את סאגת ההזרקה העצמית הזו לבד.
מה עושים? לפתע עלה בראשי רעיון: החלטתי ללכת לבעל מקצוע, שלמרבה הפלא היה גם זמין בשעה כזו. איך לא חשבתי על זה קודם? אקפוץ לוטרינר השכונתי, שהוא גם במקרה הוטרינר של הכלב שלי, ושל הכלב של השכנים שלנו וגם של השכנים שלהם. "אם זה מספיק טוב בשבילו, זה גם מספיק טוב בשבילי", חשבתי.
הוא היה מאוד סבלני לאור המבוכה הלא ניסתרת שלי וגם הרבה יותר מקצועי מהאחות הרחמנייה של שלשום. עמדתי יחד איתו במרפאה של כל הכלבים, מתלבטת אם אני אמורה לשבת על שולחן הנירוסטה כמו יתר המטופלים, תוהה ביני לביני אם גם לי הוא ימדוד חום, ואם גם אני אלך מוזר כמו הכלב שלי אחרי שהוא ימשש את המעיים שלי מבפנים.
לא עליתי על השולחן, גם לא עמדתי על ארבע, במקום זה נכנסו לחדר הניתוח להימנע ממבוכה צפויה של היתקלות באחד השכנים. הכנתי את הזריקה לגמרי לבד, מבסוטה מכישורי האחיות שרכשתי, מוודאת עם הוטרינר שלי מדי פעם שאני לא טועה.
הוטרינר שלי בתגובה, עודד אותי בזמן שניתח את הצואה של אחד הכלבים בשכונה. בהדרכתו, דקרתי את עצמי בבטן, מתביישת בעיקר מהכרס המשתפלת שאני מציגה לראווה. הוא כמובן הזכיר לי שלא חיטאתי את המקום. אחרי שסיימנו את הניתוח בהצלחה, חיייכתי במבוכה וסיפרתי לו את מה ששולי, חברה שלי אמרה: "לפחות עכשיו, אם מישהו יקרא לך כלבה במקרה, את תדעי שזה לא כל כך רחוק מהמציאות". הוטרינר שלי חייך והוסיף "אין לך מה להתרגש, את ממש לא הראשונה".
לייק שלכם על כל דקירה, כן? אחר כך שתפו את החברים שלכם