איך מסכמים ארבע שנים לכדי סיפור קצר אחד ? מסע ארוך, שהתחיל בגיל 25, עם המון תמימות וברק בעיניים, והסתיים בגיל 30, אחרי עשרות תשובות שליליות, מאות מזרקים, אלפי סימני דקירה בבטן ובטוסיק, אגמים של דמעות, עשרות שיחות טלפון מאחיות ידידותיות יותר ופחות שחוזרות פעם אחר פעם על המנטרה: "זה שלילי, אין הריון".
מחול שדים של בדיקות ורופאים
זה התחיל, כמו אצל כולם, בהחלטה להפסיק גלולות, והמשיך באיחור הראשון שהייתי בטוחה שהוא הוא ההריון שלי, המהיר, ההחלטי, בדיוק כמוני. כשהתברר שלא מדובר בהריון, לא בחודש הזה ולא בזה שאחריו, התחילו לנקר המחשבות. אינטואיציה? נבואה שמגשימה את עצמה? צירוף מקרים? לא יודעת. אבל כך התחיל מחול השדים של הביקורים אצל רופאי נשים, מעקבים, בדיקות, תלכי תבואי תחזרי עוד חודשיים ואל תדאגי את צעירונת והופ, אנחנו מנסים כבר יותר משנה וחצי.
בחישוב מהיר עברתי שני רופאי נשים רגילים, רופא נשים נוסף ללא התמחות בפוריות אבל עם הרבה שאיפות ויד קלילה על האיקקלומין, ופרופסור מומחה פוריות אחד שלא ראה אותי ממטר. "מאמא'לה, את צעירה, את תיכנסי להריון בקרוב", הוא אמר, וחודש אחרי חודש רשם לי הורמונים ושלח אותי להזרעות בלי שום קשר למועדי הביוץ שלי, שכאילו להכעיס בחר להופיע תמיד בסופי השבוע.
עוד שנה עברה, הזרעות למכביר, צילום רחם נוראי, עוד בדיקות ועוד פרוצדורות והלב נסדק ונשבר לאט לאט. שיחה מלב אל לב עם ההורים הובילה להחלטה שמפנים את כל המשאבים כדי להשיג הריון. כבר היינו מושקעים נפשית, רגשית וזוגית, והחלטנו להתגייס גם כלכלית וללכת לרופא פרטי, למרות שהיינו זוג צעיר, ולא היה לנו כסף מיותר. ההורים הבטיחו את תמיכתם ואנחנו הגענו לפרופ' איתי בר חוה, שמיד נתן לו הרגשה שאנחנו במקום הנכון. מהרגע הראשון הבנו שאנחנו בידיים טובות, ושהוא יצליח איפה שכולם נכשלו.
התחלנו בשתיים-שלוש הזרעות, הפעם – בתזמון הנכון. כאן לא מפספסים שום ביוץ. אבל לא היה הריון. אז עלינו כיתה להפריה חוץ גופית. מפחיד, מלחיץ, מדאיג – מה? הגענו לכיתה של הגדולים? לתותחים הכבדים? אנחנו? לא יכול להיות. זה סתם חלום. ומה יקרה אם זה לא יצליח? לאן נמשיך מכאן?
ארבעת ה-IVF הראשונים היו פשוט כישלון. הביציות לא היו טובות, לא רבות מהן הופרו וגם אלו שכן הניבו עוברים לא טובים, שלא התפתחו ולא השתרשו. זה היה מפחיד, מתסכל ומרפה ידיים. הרגשה כזו של חוסר ודאות וטיפולים כושלים שלא מובילים לכלום. אבל, מטיפול לטיפול התוצאות השתפרו. ובפרספקטיבה של זמן, אפשר לראות – בבירור – איך כל מכל כישלון לומדים משהו חדש על הגוף שלנו, וכל כישלון מקרב אותך להצלחה.
אי אפשר לדמיין תרחיש חיובי
לקראת הטיפול החמישי, החלטתי לקחת הפסקה של כמה חודשים. הקדשתי אותה למנוחה, למעבר דירה ועבודה, ואפילו לתאילנד. תוך כדי, התחלנו לשלב רפואה משלימה – רפלקסולוגיה, נטורופתיה ודיקור סיני, לצד הטיפולים. בטיפול החמישי והשישי הפרוטוקולים כבר היו מאוד מדוייקים, וריכזו את כל המידע שאספנו עד אז מהתגובות של הגוף שלי לטיפולים הקודמים.
די מהר הגענו למסקנה שהדיכוי ההורמונלי, אותו חלק בטיפול שנועד למנוע מהשחלות לבייץ לפני שמגיע הזמן לשאוב את הביציות, מזיק לביציות שלי. טיפול בלי דיכוי דורש מעקב צמוד, כדי שהביוץ לא יברח, ודורש גם התמודדות נפשית לא פשוטה של המטופלת ויכולת של הרופא להרגיע אותה ולתת לה ביטחון, משימה לא פשוטה אצל קונטרול פריק, כמוני, שמפתחת גם חרדות ולחצים ולא מרפה מהטלפון והביפר של הרופא, אבל – בחרנו באיש הנכון למשימה. תודה לך, דוקטור.
ביום תוצאות בדיקת הבטא הייתי מבטלת הכל, לוקחת חופש מהעבודה ומנסה להעביר את הזמן בשפיות כלשהי. בסופו של דבר, כל ההשתדלות, הכאבים והתקוות, מתנקזים לרגע אחד, גורלי, של שיחת הטלפון ממחלקת IVF. יש או אין הריון. וככל שהשליליים מתאספים, כבר אי אפשר לדמיין תרחיש חיובי. כך שההודעה על השלילי היא מצד אחד סטירת לחי מטורפת, אבל מצד שני צפויה מאוד. כואב כמה שזה צפוי.
הכאב הזה צובע את כל העולם, אין היבט בחיים שלא מושפע מזה. הזוגיות, העבודה, מערכות יחסים, משפחה, חברות. יש התרחקות מחברים, תחושה של בדידות ושונות, ניכור. תחושה שנתקענו מאחור, מפגשים חברתיים הופכים להיות קשים וכואבים מדי.
אני זוכרת איך שבועות לפני כל אירוע, הייתי מסתובבת סביב עצמי, מנסה להבין ולתכנן ולהיערך, איך אני אלך לשם, שוב עם הבטן הריקה שלי. איך אתמודד עם כל אותם מבטים שואלים ופיות חצופים, והערות גסות. אני זוכרת איך לבשתי כל פעם מחדש את הפרצוף המחייך ונכנסתי לגוב ההורים הצעירים, האזנתי לשיחות חיתולים, מוצקים, קיטורי לילות ללא שינה. איך החסרת הפעימה אל מול כל תינוק, כשאני מביטה באהובי ושאלתי את עצמי, את אלוהים, את היקום, את הגורל, את מי שרק אפשר -מתי? מתי הידיים של האיש האהוב הזה שלי יערסלו את הילד שלו?
כמה זה קשה נשים שחוות קשיי פוריות, מאבדות המון, ובעיקר את התמיכה שהן כל כך צריכות. דווקא כשהכי צריכים, לא מסוגלים לקבל את העזרה והחיבוק, כי אף אחד לא יכול להבין.
"התשובה חיובית"
הטיפול האחרון לא היה שונה בכלום מהטיפולים שלפניו מבחינת ההרגשה שלי. הרגשתי שכבר אין לי יותר כוח, שאני מתפרקת. שאני ריקה ומרוקנת. מצטערת, אין לי שום דבר רוחני ומואר להגיד על זה. זה פשוט ייאוש. הייתי אומללה ועצבנית.
שתי החברות הכי טובות שלי שהכרתי בטיפולים היו כבר בהריון, כל מי שהכרתי ורצתה – כבר היתה בהריון. לא רק שפיגרתי אחרי החברות "הרגילות", גם החברות המטופלות כבר "עברו" אותי, אפילו אלו עם המקרים המסובכים. נשארתי מאחור, ובתחושתי, כמעט לגמרי לבד.
ובדיוק אז הגיע השינוי. הפרוטוקול הגיע לכדי שלמות, עשינו גם מיון זרעים, המטפלות האלטרנטיביות שלי עבדו שעות נוספות והביאו אותי לאיזון, אלת המזל התערבה, הקלפים חולקו מחדש, ו...כל התנאים התקיימו – וההריון נקלט.
בבוקר של בדיקת הדם דיברתי עם החברה הכי טובה שלי מהטיפולים, ואמרתי לה שאני לא מרגישה כלום. כדי לעודד אותי היא הזכירה לי את הבוקר של בדיקת ההריון החיובית שלה : "גם אני לא הרגשתי כלום", היא אמרה לי , "מלבד חוסר אמונה". הדבר היחיד שהיה שונה הפעם, היה שכשהתקשרתי לבקש את תוצאות הבדיקה, שאלה אותי המזכירה מה מספר תעודת הזהות שלי. בדיעבד, זה היה הסימן, אבל בזמן אמת לא שמתי לב. קשה מאוד לתאר במילים את הרגע הזה. מיצוי מאוד מזוקק של אושר.
אני אסתכן בפאתוס, אבל באותו רגע הרגשתי שהחיים שלי ניצלו, שהייתי במערבולת ופתאום מישהו בא ומשך אותי משם. היה לי בדיוק טכנאי בבית, ולא רציתי להתפרק לידו בשיחת הטלפון לבעלי. אבל הייתי חייבת לחלוק. הפתרון שלי לסיטואציה היה מתבקש – "אתה יודע שהרגע הודיעו לי שאני בהריון?" סיפרתי לטכנאי המופתע. וקיבלתי את המזל טוב הראשון שלי.
אחד הדברים שהכי שנאתי בטיפולים היה התפקיד שלי, לבשר תמיד לבעלי את החדשות הרעות. שנאתי להיות זאת ששוברת לו כל פעם את הלב. הפעם, כשהתקשרתי, הרגשתי שאנחנו עושים את התיקון לכל עשרות שיחות הטלפון העצובות שעברו בינינו בשנים האחרונות, ולמרות שאמרתי את המשפט הכי בנאלי, "התשובה חיובית", זה היה הרגע הכי מרגש בעולם.
מודה על כל שלילי בדרך
אלמה נולדה, ואיתה המון תובנות, המון תודות, שיכלו להגיע רק בדיעבד. אני מודיעה לכן שאם מישהי היתה אומרת לי אותן בתקופת הטיפולים, היא היתה מקבלת חתיכת בעיטה בתחת. כי כשאנחנו בתוך התהליך, אנחנו רואות רק אותו. כל יום מחדש.
אני מסתכלת היום עליה, ומודה על כל שלילי שעברתי בדרך אליה, כי אני יודעת שאם היה ולו שלילי אחד פחות, זאת פשוט לא היתה היא. כל כך הרבה שנים ייחלתי ווהשתדלתי, הלב שלי נשבר על כל כשלון, והיום אני יודעת שכל כשלון כזה קירב אותי אליה. עד שהיא הגיעה. השילוב המדויק הזה של זרע וביצית. הבת שלי.
ועוד דבר טוב קרה לי בדרך הזאת. מצאתי את הייעוד שלי והדרך שלי בחיים. אני מטפלת היום. מטפלת בנשים. מנסה להחזיר את הטוב שקיבלתי מאותן נשים שנתנו לי יד בדרך הזאת, ולהיות בעצמי אי של שקט ונועם בתוך כל הסערה הזאת. אני משלבת עשיה התנדבותית לצד עבודה בקליניקה הפרטית שלי עם נשים בכל מעגלי הפריון, מלמדת ברוב בתי הספר אשר מכשירים במקצועות הליווי והטיפול בנשים במעגלי הפריון, אני מתנדבת בעמותת "נשים לגופן" שם כתבתי וערכתי את הפרק העוסק בפוריות בספר "נשים לגופן" אשר מופץ במטרה להנגיש מידע רפואי לנשים בכל הארץ. אני זוכרת יום יום את הדרך, ואת הזיעה, את העליות התלולות והמדרונות העמוקים, ומשתדלת ככל יכולתי להיות שם עבור כל מי שמבקשת.
אגב, את רוני שלי, בת הזקונים השובבית שלי, הריתי בהפתעה. כשהתקשרתי לבר חוה, לחלוק את התדהמה, הוא אמר לי: זה לא מפתיע אותי בכלל. אני רואה את זה כל הזמן". זה רק מראה עד כמה אנחנו לא יודעים כלום. אז ממני לא תשמעו תיאוריות כאלו או אחרות. רק הרבה ענווה. אין לי מושג למה אז היה כך ולאחר מכן היה אחרת. אני מאמינה בסימני שאלה, הרבה יותר מאשר בסימני קריאה.
אני אוהבת אתכן, אחיותי לדרך. הלוואי שהסוף הטוב כבר מעבר לפינה.
גלית שושן, רפלקסולוגית בכירה, מומחית בפוריות, הריון ולידה, דולה ומדריכת הכנה ללידה , אמא לאלמה, בת ארבע וחצי, ורוני, בת שנתיים.
הטור הקודם במדור: "אנחנו ממליצים לך לעשות הפלה"
שתפי אותנו במסע המרגש שלך