כשהפסקתי לקחת גלולות, הייתי בטוחה שניכנס צ'יק צ'ק להריון – פשוט לא הייתה סיבה שלא. אבל להפתעתי, זה ממש לא קרה. עשינו כמה בדיקות, שלא העלו כלום, ושייכו אותנו די מהר לקטגוריה של ה"בלתי מוסברים".
במשך חמש השנים שבהן ניסינו להרות עברנו כל בדיקה אפשרית, ותמיד אותה תשובה מתסכלת: הכל בסדר, לא יודעים מה הבעיה. כדי לעזור לנו שלחו אותנו להזרעות, ועברנו 8 או 9 כאלו – בלי תוצאות.
הרגשתי שאני מאבדת את עצמי
בשלב הזה הרופאים (אני בכוונה משתמשת בלשון רבים, כי לאורך תקופת הטיפולים עברנו בין לא מעט רפואי, וגם נדדנו בין פרטי לציבורי) החליטו לא לבזבז יותר זמן, ולהעלות אותנו כיתה – ל-IVF. זה היה עוד שלב בדרך הארוכה, ולאט לאט הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. לא רציתי להיפגש עם חברות בהריון, הרגשתי תקועה בעבודה, הכל סבב סביב זה.
כדי לעזור לעצמי, התחלתי לימודי אימון אישי. עמוק לתוך הטיפולים, החלטתי שאני רוצה להתמקד באימון לנשים מטופלות פוריות. סיימתי את הלימודים, ובהמשך למדתי גם NLP, שיטה שמתבססת על שינוי דפוסי חשיבה ומבוססת על חקר המוח. עזבתי את מקום העבודה שלי, והתחלתי לאמן ולהעביר סדנאות לנשים בטיפולי פוריות. במקביל להתפתחות המקצועית הזו, המשכנו בטיפולים, ממקום של כוח, ולא של קורבנות.
אני יודעת שיש מי שיחשוב שאני מדברת על הטיפולים באור חיובי בגלל שהם מאחורי ואני כבר אמא, אבל גם בזמן אמת, כשעברנו את הטיפולים הלא פשוטים האלה, הרגשתי שהם מגלים לי המון חוזקות אצלי ואצל אנשים שקרובים לי. גיליתי שיש לי זוגיות מדהימה, שמתגברת על המכשול הזה, ובן זוג תומך מאין כמוהו. גיליתי את התמיכה של המשפחה הקרובה, וגם המון כוחות אצלי. אני, שמתה מפחד ממחטים, יכולה להזריק גם 3-4 פעמים בערב אחד. גיליתי שיש בי יכולת לפרגן באמת, מכל הלב, לחברות ולמטופלות שנכנסו להריון, גם כשאני מקבלת שלילי אחרי שלילי.
בתקופת הטיפולים גם נסענו המון לחו"ל: מיקרונזיה, מאלדיביים, סרילנקה, מקומות שבחיים לא הייתי מגיעה אליהם אם הייתי נכנסת מיד להריון. הטיפולים נכנסו לחיי בהפתעה, אבל שינו אותם רק לטובה. אני שמה לב עד היום איך התקופה והקשיים שעברנו משפיעים על האמהות שלי, וגם בשנה הראשונה, שכולם אומרים כמה היא קשה לזוגיות, לא הרגשנו קושי – הטיפולים חישלו אותנו, היינו משפחה עוד הרבה לפני שהיה לנו ילד.
"לא קשה לך שהמטופלות שלך מצליחות ואת עדיין מנסה?"
לאורך כל הדרך, ידעתי שנהיה הורים. התייחסתי לכל טיפול בטיפול מנצח, ומבחינתי, הייתי בהריון עד שיוכח אחרת. מכל החזרה יצאתי בתחושה של אישה בהריון, חשבתי כמו אישה בהריון. אני מאמינה שאם את חושבת חיובי או שלילי זה לא משפיע על הטיפול, אבל זה משנה את ההרגשה שלך. אין לנו שליטה על התוצאות, אלא על הדרך. להתעסק ב"למה רק אני לא מצליחה, למה רק אצלנו הדבר הכל כך טבעי הזה כל כך מסובך" לא מקדם אותך, אבל את יכולה להחליט איך את עוברת את התקופה הזו.
אני תמיד אומרת שאני לא מלמדת איך להיכנס להריון, אלא איך לעבור את הדרך הזו. אני לא אומרת שהטיפולים לא קשים, או שאין רגעי שבירה, אבל אני מאמינה שצריך לעבור את זה אחרת, כמו שם הקבוצה שאני מעבירה.
את עומר שלנו הריתי אחרי 13 טיפולי IVF, ובזמן הטיפולים העברתי עשר קבוצות של מטופלות, שבכל אחת מהן 8 או 9 משתתפות. אפשר להבין שלאורך השנים, לא מעט מטופלות נכנסו להריון, ואנשים שואלים אותי אם לא היה לי קשה. אנשים לא תמיד יודעים, אבל למטופלות פוריות הרבה יותר קל לפרגן למישהי שנכנסה להריון מטיפולים, ולא נקלטה טבעי בלי להתכוון בכלל. זה כאילו "אחת משלנו", וזה נותן כוח.
כל קבוצה שהעברתי הייתה גם קבוצת תמיכה שלי: הבנות תמיד ידעו מתי יש לי שאיבה או החזרה, מתי אני עושה בטא ומתי יש לי יום קשה. אני גם לא חושבת שהעובדה שהריתי והפכתי לאמא שינתה אותי מבחינה מקצועית, כי מלכתחילה שמתי יותר דגש על הדרך, ופחות על התוצאה. וגם היום, כשאני אמא, וגם אם יהיו לי שישה ילדים, אני תמיד אבין איך מרגישה מישהי בתהליך, זה לא משהו ששוכחים.
"חיובי? אין לי כוח לבדיחות עכשיו"
אחרי חמש שנים של טיפולים, כבר היה לנו נוהל ליום של בטא. שנינו היינו לוקחים יום חופש, ומחכים ביחד. כדי שתהיה לי תחושה של שליטה, לא הייתי עושה את בדיקת הדם בבית החולים, ששם המזכירה מתקשרת להודיע, וצריך לחכות באופן פאסיבי לטלפון. עשיתי את בדיקות הדם בקופת חולים, וכרגיל היינו עם המחשב בסלון, וכל פעם מישהו אחר קם לרפרש את הדף של בדיקות המעבדה בדף של קופת החולים. באחד התורות של בעלי, הוא הסתכל על המסך וקפא פתאום. הוא שאל אותי: "תגידי, בטא של מעל 200 זה חיובי, נכון?". אמרתי לו שאין לי כוח לבדיחות, ושזה ממש לא מצחיק, אבל הוא היה רציני. גם אני התבלבלתי לרגע. בחיים לא הייתה לי בטא חיובית לפני כן, ולא קלטתי מה קורה.
תמיד חשבתי שאני אבכה כשהיום הזה סוף סוף יגיע, אבל לא בכיתי. התחלנו לקפוץ ולרקוד בכל הבית. צעקנו והתפרקנו. עוד באותו ערב יצאנו לחגוג, כי אני מאמינה בלחגוג כל שלב. חגגנו גם את ההכפלה של הבטא יומיים אחר כך, את הדופק, את השקיפות וכל בדיקה שהייתה בהריון.
ההריון עבר נפלא. כל כך חיכיתי לו, ששום דבר לא הפריע לי. בשליש הראשון הייתי צריכה לקבל זריקה של תמיכה הורמונלית בכל ערב, ובכל ערב, כשהמחט נכנסה לי לישבן, חייכתי, כי זו הייתה תזכורת לכך שאני בהריון. הצרבות לא הפריעו לי, הכל היה נפלא בעיניי, נהניתי מכל רגע.
תכננתי לידה רגילה, אבל כנראה שמפני שכל כך נהניתי, לא שחררתי את ההריון. בשבוע 42, אחרי עוד מעקב במוקד, אמרו לי לנסוע הביתה, לארוז תיק, להגיע למיון יולדות ולהודיע שבאתי כדי ללדת. קיבלתי זירוז, אבל שום דבר לא קרה. לא צירים, לא ירידת מים – פשוט כלום. בשלב מסוים הכניסו אותי לחדר לידה, אבל אחרי 30 שעות של צירים, שהובילו לפתיחה שלוש בקושי, אחת הרופאות נכנסה אליי לחדר, התיישבה על המיטה ואמרה לי: "עשית כל מה שיכולת, אבל עכשיו חייבים להוציא את התינוק הזה".
סוף סוף, אחרי חמש שנים של טיפולים, 42 שבועות של הריון ועוד כמה שעות, ראיתי אותו, את עומר, הבן שלי. הייתי בשוק. במשך כל השנים האלה נורא רציתי להיות בהריון, ונורא רציתי להיות אמא, אבל לא ממש הבנתי שיש באמת ילד בסוף. ידעתי, אבל לא הפנמתי. ועד היום, לפעמים בעלי ואני מסתכלים עליו ולא מאמינים שהוא שלנו, שיש לנו ילד, שאנחנו הורים.
שירי אנקונה טוביאס, מאמנת אישית וזוגית, - אימון NLP לליווי והתמודדות עם טיפולי פוריות, מנחת קבוצות "עוברות את זה אחרת". נשואה לנדב, אמא של עומר, בן שנה ו-8 חודשים
>> לכתבה הקודמת במדור: "כשהמוניטור הראה שאין דופק, התמוטטתי"