להריון עם הילד הגדול שלי נכנסתי בקלות ובאופן טבעי. כשהוא היה בן שלוש התחלנו לנסות שוב, אבל הפעם הדרך הייתה הרבה יותר ארוכה.באותה תקופה אמא שלי חלתה בסרטן וכעבור כמה חודשים נפטרה, ובין הטיפולים בה, הלימודים והעבודה שלי, זה פשוט לא הצליח.
אם הייתי יודעת מה שאני יודעת היום, על עומס ואיך שהוא משפיע על הפוריות שלנו, אני בטוחה שהייתי יכולה לחסוך לעצמי הרבה כאבים ועוגמת נפש. לא עיבדתי את האבדן של אמי, והייתי במירוץ מטורף להשיג את ההריון. הטכנולוגיה הרפואית הצילה אותי, כי היא באמת מעולה ויכולה להתגבר כמעט על הכל, אבל הייתה עבודה על הנפש שהייתי צריכה לעשות.
הדחקתי את התשובות השליליות
אחרי שנתיים של ניסיונות סרק, הלכנו לרופא פוריות. בהתחלה עברנו בדיקות זרע, צילום רחם ופרופיל הורמונלי שלי, שיצאו תקינים. בכל חודש עברתי הזרעות, לאורך שנה שלמה. הרופא שלי לא רצה שנעבור ל-IVF, וטיפל בי בעיקר בעזרת הגברת המינון של ההורמונים. היום אני יודעת, ורואה אצל מטופלות שלי, שעוברים מהר יותר ל-IVF, וגם ממליצה למטופלות שלי לא לוותר ולדרוש תשובות מהרופאים שלהן.
בתקופת הטיפולים למדתי לתואר ראשון, והשקעתי המון בעבודה, וכל זה לצד גידול של הבן הבכור שלי. האנרגיה שלי התפזרה להמון כיוונים, ובמקום להשקיע את כולי בניסיונות עשיתי עוד המון דברים במקביל. אני רגילה להציב לעצמי מטרות ולהגיע אליהן, והפעם זה לא עבד. זה לא כמו ללמוד למבחן או לשפץ בית, אבל כאן ככל שאת מנסה יותר זה בורח ממך. יכול להיות שהעיסוקים האחרים שלי הקלו עליי קצת והסיחו את דעתי, אבל הם גם גזלו המון אנרגיה שהייתי זקוקה לה.
כל תשובה שלילית במהלך השנה הזו שברה אותי. ההתמודדות שלי הייתה מאוד מודחקת. כשהיו שואלים אותי מה קורה עם עוד ילד, הייתי אומרת משהו כמו "אני אעשה את השני והשלישי ביחד", לא חשפתי כמה קשה לי. הייתי מאוד צעירה, בת 24-25, זה מה שידעתי - ככה התמודדתי.
כשהייתי רואה ילדים של חברות שלי עם אחים קטנים, ואת ההבדל בינם לבין הילד שלי שגדל כבן יחיד בניגוד לרצוני, כאב לי. אני זוכרת שהרגשתי שהוא מפונק בגללי, לקחתי אותו על הידיים עד גיל נורא מבוגר. כשהייתי מגיעה לבית החולים כדי לעבור טיפולים ובדיקות ורואה נשים במצבי, הייתי תוהה מתי זה ייגמר כבר. הכי קשה היה השאלות מסביב, שהיו כמו סכין בלב. לא אמרתי לאף אחד איזה גיהנום אני עוברת, אבל השאלות האלה כאבו לא פחות מהטיפולים.
"את בסכנת חיים"
אחרי אחת ההזרעות, היו לי כאבי בטן. הייתי מחושלת אחרי התקופה הזו, ואני באמת לא אחת שמתלוננת, אבל הכאבים היו בלתי נסבלים. הגענו לבית החולים, ומיד כולם נכנסו ללחץ. שאלתי אם יש סיכוי שאני בהריון, והתשובה שקיבלתי זעזעה אותי: 'את בסכנת חיים, יש לך מים עד הריאות. איזה הריון?'. מתברר שהייתה לגוף שלי תגובה קשה להורמונים של הטיפול, אושפזתי לשבוע ורק בסופו עשו לי בדיקת בטא, שיצאה גבוהה מאוד.
זו הייתה הפתעה, הלם. הדרמה הזו, מעבר ממצב של סכנת חיים לגילוי המפתיע הזה על הריון, הכניס אותי לשוק. הרופא שלי אמר שיש סיכוי שזו שלישייה, ובדיקת אולטרסאונד גילתה שאכן, יש לי שלושה עוברים. הרופא שלי נורא התרגש ואמר שיהיה לו על מה לדבר בכנס שהוא נוסע אליו. למצב הרעוע שלי הוא לא ממש התייחס.
טיפולי פוריות קונבנציונליים מתמקדים בגוף האישה כמכונה הורמונלית ומתעלמים מגורמים רגשיים, נפשיים ואף תזונתיים שיש להם השפעה חזקה על יכולת האישה להרות. הרופא שטיפול בי לא התעניין ברקע המשפחתי שלי, לא נשאלו שאלות לגבי אורח החיים שלי וכמובן לא היתה חשיבות לעובדה שבזמן שניסיתי להרות עדיין התמודדתי עם האבל על מותה של אימי.
משלושה עוברים נשאר אחד
אחרי הגילוי, הייתי בהלם. ממצב של ניסיונות להרות אני הולכת להיות אמא לארבעה ילדים? אבל אחרי ההלם הראשוני החלטתי שאם זה מה שקרה אנחנו נתמודד, ואני אעשה הכל כדי שההריון הזה יצליח. עם הזמן לאחד העוברים הפסיק הדופק, וההריון המשיך כהריון תאומים. כמה שבועות לאחר מכן נפסק דופק לעוד עובר, ונשארתי עם עובר אחד. בשלב הזה חזרתי אחורה רגשית, והתחלתי לפתח חרדות. הדרך הארוכה שעברתי כדי להשיג את ההריון, בצירוף העובדה ששני עוברים אבדו בדרך, הלחיצה אותי מאוד.
בנוסף, כדי לשמור על העובר הזה הייתי צריכה לקבל זריקות בארבעת החודשים הראשונים, והסתובבתי עם ישבן שנראה כמו מסננת. מכיוון שזה הריון כל כך יקר ודרמטי כמובן שנכנסתי לשמירת הריון, שהייתה לי קשה מאוד. מתחילת השליש השני הייתי בבית, ומצב הרוח שלי היה ירוד. אני בנאדם שרגיל להיות מאוד עסוק, והשהות הזו בבית, עם גיחות לאשפוזים בגלל דימומים וצירים מוקדמים מדי פעם, לא עשתה לי טוב. זה תסכל אותי, אבל הייתי מוכנה לספוג הכל.
אחרי כל הטיפולים הקשים וההריון המורכב, הלידה הייתה דווקא קלה. בשבוע 38 היו לי צירים חזקים, אבל כמו הצירים שהיו לי לאורך רוב ההריון, הם באו והלכו. הלכתי לרופא שלי, ואמרתי לו שפשוט נמאס לי ואני לא מסוגלת יותר. הוא שאל: 'רוצה ללדת היום?', ולמרות שחשבתי שהוא צוחק אמרתי לו שכן. הוא פקע לי את המים - ותוך שעתיים היא הייתה בחוץ. זה פיצוי, למרות שבהשוואה ללידה של הבן הבכור כאב לי הרבה יותר, זה לפחות נגמר מהר, והניחו עליי את הנסיכה היפהפייה הזו.
כמו רץ מרתון שהגיע לקו הסיום
הרגשתי כמו רץ מרתון, שהתגבר על הכל. שהכל אפשרי. אחרי עוד סדרה של טיפולי פוריות כדי להרות את בני השלישי, הילד הרביעי שלי הגיע בהפתעה, אחרי שסירבתי להצעה לקשור חצוצרות אחרי הלידה השלישית מתוך מחשבה שאין סיכוי שאכנס אי פעם להריון ספונטני. עצם המחשבה לעבור הליך כזה, אחרי כל מה שעברתי כדי להרות, נראתה לי מופרכת, וכנראה שהמקום השלם והרגוע שהייתי בו כאמא לשלושה הוא שאפשר להריון הרביעי להגיע בקלות כזו.
בצד החיובי, הקשיים איתם התמודדתי אז הביאו אותי לשינוי מקצועי ואישי. כמומחית לטיפולי פוריות בגישה הוליסטית עזרתי בשנה האחרונה לעשרות נשים להגשים את חלומן ולהפוך לאמהות. המסע שעברתי הכין אותי לקראת שינוי מקצועי, ואחרי 25 שנה של עבודה אדמיניסטרטיבית בארגון גדול החלטתי לפרוש ולהקדיש את חיי כדי לעזור לנשים שהיו במצבי. היום אני מנהלת בהצלחה רבה מרכז לבריאות הוליסטית בבית קיי בנהריה, ונמצאת בשלבי פיתוח של מרכזים נוספים בחיפה ובת"א. בטיפולים שלי אני משלבת את הניסיון האישי שלי בטיפולי פוריות והידע האקדמי שלי (עבודת ה- MA שלי היא בנושא "ביו-אתיקה בטיפולי פוריות"), בשילוב עם טיפול הוליסטי – רפלקסולוגיה, טיפול באמנויות, פרחי באך ועוד מגוון שיטות טיפול מתחום הרפואה המשלימה.
לידיה נתנזון היא מומחית לבריאות הוליסטית בשילוב אמנויות (MA), מתמחה בטיפולי פוריות בגישה הוליסטית ורפלקסולוגית בכירה
>> הכתבה הקודמת במדור: "את טיפולי הפוריות נאלצנו לעבור בנפרד"
עברת טיפולי פוריות ובסוף זה קרה? שתפי אותנו, ותני תקווה לחברות שבדרך